המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 54

מרי
  
ארוחת הבוקר עם סטפן הייתה ‏מהנה מאוד עד שמארק התקשר ואמר לסטפן להגיע במהירות למשרד.
אז כן,אני מסטפן עכשיו במכונית שלו נוסעים במהירות לכיוון המשרד ואלוהים יודע למה סטפן נראה כל כך לחוץ בקשר לזה.
ניסיתי לדבר איתו אך הוא נשאר שקט ולא יגיב לי בכלל.
וזה שוב מעלה לי עצבים.
רק אתמול דיברנו על לא להסתיר סודות יותר,אז למה הוא לא מוכן לספר לי מה קורה עכשיו?
סטפן נכנס לתוך החניה,חונה את מכונית ומכבה אותה.
"סטפן..." ניסיתי שוב אך הפעם הוא כן הביט לעברי.
"תקשיבי,אני יודע שאמרנו בלי סודות ואני גם לא רוצה להסתיר ממך כלום אז אני פשוט יספר לך. אמא שלי במשרד עכשיו והיא עושה בעיות. אני יודע שאת שונאת אותה אז את רוצה להישאר פה או לבוא איתי?" הוא שאל ונראה לא רגוע בכלל.
"אני באה" אמרתי בביטחון.
אמא שלו מעניינת אותי בכלל ואני אוכיח לו את זה.
פתחתי את הדלת של האוטו בלי לחכות לו ויצאתי ממנה.
שמעתי את סטפן עושה את אותו הדבר וממהר לעברי.
הוא הניח את ידו על גבי התחתון ברגע שהוא נעמד לידי ונכנסו ביחד לתוך המעלית.
"אני נשבע שאני יהרוג אותה" הוא ממלמל בכעס.
אני נאנחת בשקט ועצמתי את עיניי למספר שניות.
ממש אין לי את הכוחות ‏להתמודד עם האישה הזאת כרגע.
למה היא תמיד חייבת להרוס לנו כל דבר טוב שקורה לנו?
דלתות המעלית נפתחו,פקחתי שוב את עיניי ונתתי לסטפן להוביל אותי לכיוון המשרדים שלנו.
אך ברגע שהגענו לאזור לשלהם,נשמעו צרחות חזקות משם.
סטפן אחז בידי וגרר אותי אחריו עד שאנחנו מוצאים את עצמנו באמצע מריבה ענקית.
"איפה בן שלי?!" צורחת אימו של סטפן על מארק.
מארק מעביר את ידו בשערו השחור והוא נראה זועם מאוד כשהוא מביט לעבר דליה.
בזווית העין אני רואה את פניו של סטפן הופכות מאיימות מאוד עד שגופו התחיל לרעוד מרוב זעם.
"אמרתי לך לעוף מפה! הבן שלך פאקינג לא רוצה לראות אותך יותר!" מארק שואג.
"מה לעזאזל קרה לך?! אתה החיים לא ‏מתנהג אלי ככה! ידעתי שהבחורה הזאת צרות מהרגע הראשון שהיא נהייתה המזכירה של הבן שלי!" כעס ממלא את גופי.
ידעתי שהיא מדברת עלי ואף פעם לא הבנתי מה הבעיה שלה איתי.
בטח עזר לה מאוד שאיבדתי את הזיכרון שלי באותו תקופה.
האישה הזאת לא נורמלית!
"מה קרה לי? זאת את! את אישה משוגעת על כל הראש! אין לי פאקינג מושג איך חבר טוב שלי יצא מאישה כמוך!" נוהם מארק ונהיה זועם יותר מכל שניה שעוברת.
דליה נראתה המומה לגמרי,עיניה נפערו וגם פיה.
אך מיד הכעס שלה חזר על פניה.
"אני רוצה את הבן שלי עכשיו! אני יודעת שהוא פה!!"
סטפן לקח צעד קדימה כך שאני הייתי מאחורי גבו עכשיו.
"אני כאן! מה את רוצה,לעזאזל?! אמרתי לך לא להתקרב אלינו יותר!" הוא שואג, ומהדק את האחיזה שלו בידי.
זה גורם לי קצת ‏להתכווץ בגלל הכאב הקל אך סתמתי את הפה זה לא הזמן עכשיו.
"לא אותך אני רוצה!" דליה שואגת. פתאום היא מתקדמת לעברנו במהירות ונראית מאיימת מאוד.
סטפן נעמד ‏בינינו כשהיא התחילה יותר מיד להתקרב לעברי.
עיניה הרצחניות לא עזבו את עיניי כשהיא דיברה.
"איפה בן שלי?" היא שאלה בכעס.
"על מה לעזאזל את מדברת?! אני פאקינג כאן!" עונה סטפן בשיניים חשוקות מרוב כעס.
"אני יודעת שהוא אצלך" היא מתקרבת לסטפן עם טון הרסי בקולה ומבט מצמי.
אני מביטה לעבר סטפן לראות אם הוא מבין על מה היא מדברת.
כנראה שכן כי אחרי דקה שלמה עיניו ‏הצטמצמו לעברה.
"את לא תתקרבי אליו" הוא עונה בטון מלא שנאה לעברה.
"הוא הבן שלי! לא שלך!" היא שואגת כשכל גופה רועד מזעם.
"זה פאקינג לא מעניין אותי מה את בשבילו! את לא תקבלי אותו כל עוד אני חי" נוהם סטפן.
מבטה של דליה עבר ממנו לעברי.
אם מבט היה יכול להרוג הייתי מתה עכשיו.
"חתיכת מכשפה אחת! מה עשית לבן שלי,לעזאזל?! ידעתי שאת אישה רעילה!" היא צרחה לעברי ובאה להתנפל עלי אך לפני שהיא ‏הספיקה,מארק וסטפן תפסו בשתי צדדיה ועצרו אותה מלהתקרב עלי.
היא פאקינג לא נורמלית.
אני רעילה?! מי שמדברת!
בת זונה!
איך לעזאזל האישה הזאת היא אמא של סטפן ודיימון?!
"זהו אני שולח אותך ‏לטיפול!" נוהם סטפן על דליה בזמן שהוא ומארק גוררים אותה לכיוון המעלית.
אך היא נלחמת בהם כמו משוגעת,היא מנסה לנשוך אותם ולשרוט את הזרועות שלהם.
מארק מהדק את ידו בזרועה ונראה על סף ‏התייאשות ממנה וגם סטפן.
"אני לא יתן לך! אני לא משוגעת! הבחורה הזאת ‏הרסה אותך לגמרי! אני אמא שלך!" מרוב הטירוף שלה,שערה שדליה נראה פרועה לגמרי עד שהיא כבר ניראת לא ‏שפויה.
לא ידעתי מה לעשות אפילו,פשוט קפאתי במקום וצפיתי במה שקורה מולי.
הייתי בשוק מוחלט ממנה.
אם חשבתי שההורים שלי לא נורמלים כנראה שהם לא היחידים בעולם הזה.
לבסוף הם מצליחים להכניס אותה לתוך המעלית בכוח.
סטפן הרים את מבטו לעברי ואמר, "טיילור,תחכי לי במשרד. אני ‏מטפל בזה וכבר חוזר" אך לפני ‏שהספקתי לענות לו דלתות המעלית נסגרו.
ליבי הלם בחוזקה בחזי.
מה זה היה לכל הרוחות?
"אממ...,מיס טיילור" קול עדיין קרא בשמי מאחורי,גרם לי להסתובב ולהביט לאחור.
"אמירה? כן איך אני יכולה לעזור לך?" אמירה הייתה זאת ‏שאחראית ‏מחולק לכולנו את התיקיות ‏החשובות של הלקוחות שלנו.
כנראה יש בעיה עם היא פונה עלי.
"הייתי במשרד שלך עכשיו ‏בשביל להביא לך ‏תיקייה של אחד הלקוחות שלנו ובדיוק כשהייתי שם היה לך טלפון" היא הסברה ברוגע.
עיניי נפערו לשנייה,"‏ענית לטלפון במשרד שלי?" שאלתי.
"אממ... כן. הוא ‏מצלצל הרבה פעמים,אז עניתי. ‏אני מצטערת,אני יודעת שאסור אבל נשמע שמי שנמצא בטלפון ממש צריך לדבר איתך" הנהנתי בקצרה ואמרתי לה תודה על זה.
מעניין מי זה יכול להיות.
פסעתי לאורך המסדרון אל המשרד שלי כאילו יש לי כנפיים בעקבים.
פתחתי את הדלת,נכנסתי פנימה עד שעמדתי מול שולחני.
הרמתי את שפופרת הטלפון והצמדתי אותה לאוזני. "הלו?" אני שואלת,ומרגישה פתאום תחושה לא טובה בחזה.
יש דממה מוחלטת בצד השני. "הלו?" אני אומרת שוב, מרגישה מוזר מאוד.
"מישהו על הקו?" דממה.
ידי מתהדקת חזק יותר סביב שפופרת הפלסטיק. "אם אין שם אף אחד, אני מנתקת..." הגיחוך האפל והמוכר גורם לדם שלי לקפוא. "ככה לא מדברים לאבא שלך, מרי." אני טורקת את השפופרת חזק כל כך, עד שערמת הניירות נופלת מהשולחן.
עיניי נעוצות בטלפון כאילו הוא עכביש ורגליי ננעלות.
אני משותקת לחלוטין כשהמוח שלי חוזר על מחשבה אחת שוב ושוב, כמו נגן תקליטים שתקוע בלופ.
הוא יודע איפה אני.
אבל איך?