המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 58

מרי

״את בסדר?" שאל סטפן כשחנינו בשביל הגישה של הבית שלו באותו בוקר.
הנסיעה חזרה מבית החולים עברה רובה בדממה למרות הסערה שהתחוללה בתוך שנינו.
עיניו ננעצו בכביש שלפנינו כל הזמן, ואני לא הצלחתי להתיק את עיניי מתמונות האולטרסאונד שהדפיסה לנו
הטכנאית.
זה היה אמיתי.
שמעתי את פעימות הלב.
באמת גדל בתוכי תינוק קטן.
"טיילור?״ סטפן כיבה את המנוע,
פתח את חגורת הבטיחות ופנה לעברי.
"מה קורה? את בסדר" הוא שאל בדאג.
לא ידעתי בוודאות.
הרגשתי שהכול סוריאליסטי כל
כך.
לא ידעתי מה לעשות או איך אני מרגישה.
אך ‏נאלצתי לעלות על פני את החיוך הכי ‏משכנע שלי בשביל לנסות להרגיע אותו ושהוא לא ירגיש את ‏השינוי שקורה בתוכי.
באותו רגע ש‏ג׳ניפר הסבירה שאני יהיה ‏צריכה להיפגש ‏עם רופא אחרת בשביל ‏היסטוריה רפואית של המשפחה שלי,נפל עלי  באותו שנייה חושך.
מממש לא רציתי לדבר עליהם או ‏להזכיר אותם.
אני כבר לא שייכת לעולם שלהם ואני בחיים גם לא הייתי שייכת לשם.
"טיילור?" 
ניתקתי את מבטי מהדף לעבר סטפן.
"אני בסדר. הכל טוב" ניסיתי להרגיע אותו אך הוא לא היה נראה ‏משוכנע כל כך.
"ואתה?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו כמעט בחוסר
אונים. "כשהיינו שם פתאום זה נחת עליי, את מבינה?" הוא אמר ושפשף את
הלסת.
"אנחנו עומדים להיות הורים." אמר כשהרגש נשמע בקולו.
אך אני הרגשתי שאני הכי לחוצה בעולם.
איך לעזאזל אני אהיה אמא?!
מה אני בכלל מבינה בזה.
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.
"היי" סטפן הניח את ידו על ידי שנמצאת על ברכי ולחצת אותה טיפה בשביל ‏עידוד.
"ספרי לי מה עובר לך בראש,טיילור" הוא לחש.
פקחתי את עיניי ופגשתי את עיניו הירוקות מביטות בי באהבה ובדאגה.
"מה אם אני לא אהיה אמא טובה? אולי אני לא בנויה לזה,סטפן. מה אני מבינה בכלל בתינוקות?!" אמרתי בלחץ.
והרגשתי ‏לחץ עצום עוד יותר.
"היי... הכל היה בסדר. את תהיי ‏אמא מדהימה. ‏אל תעז אפילו לחשוב אחרת מזה." הוא אמר בקשיחות אך גם בעדינות.
"את מדהימה בכל מה שאת עושה. ואני הכי בטוח בעולם שאת תהיי אמא הכי מושלמת בשביל הילד שלנו"
"או הילדה" אמרתי וחייכתי שהדמעות ירדו מעיניי במהירות.
"או ילדה" הוא המשיך בחיוך.
"בואי ניכנס אותך פנימה,מתחיל להיות קריר בחוץ" השבתי חיוך קורן לסטפן כשהוא פתח את הדלת שלו,עקף את המכונית ואז פתח בשבילי את הדלת.
"גברתי" אמר והושיט את ידו לעברי.
צחקקתי,אחזתי בידו ונתתי לו לעזור לי לצאת.
כשסטפן ‏הוביל אותנו לכיוון הדלת הראשית,היא נפתחה פתאום בתנופה ודיימון עמד שם ‏שהוא מחזיק קסדה בידו.
דיימון הביט לעברנו במבט אדיש ואך גם כועס.
"לאיפה אתה הולך?" שאל אותו סטפן כשדיימון עקף אותנו במהירות והלך לכיוון האופנוע שלו.
"‏לא עניינך" דיימון מלמל בכעס.
סטפן נעצר,הסתובב לעברו כשמבט עצבני על פניו.
"זה כן פאקינג ענייני! אתה גר בבית שלי ואתה אחי הקטן!" סטפן נהם.
דיימון נעצר במקום לפני שהוא הספיק להגיע לאופנוע שלו.
כפות ידיו התהפכו לאגרופים ורעד עבר בגופו.
לפני שהוא הסתובב לעברנו ושאג.
"פתאום אני האח הקטן שלך?! זין עליך! חמש שנים לא הייתה אח שלי! אין לך שום זכות להגיד את המילים אלה!!" עמדתי שם המומה לגמרי למה שקורה כאן.
מה קרה בדיוק לפני חמש שנים?
למה דיימון כל כל שונא את סטפן ככה?
כל כך הרבה שאלות רצו בראשי באותו רגע אך הייתי חייבת ‏להרגיע אותן ומהר.
פניו של סטפן נפלו מיד כשהוא הביט לעבר דיימון.
"דיימון... אני לא יודע מה לומ—"
"אז אל! כי לי נמאס מהתירוצים שלך! פאקינג עזוב אותי כבר" קבע דיימון בזה ,הוא עלה לאופנוע ונסע משם כאילו כלום.
החזרתי את מבטי חזרה אל גבו של סטפן וראיתי שהוא המשיך להביט לעבר השערים שדיימון עבר דרכם לפני שניייה.
התקדמתי לעברו,הנחתי את ידי על גבו ולחשתי,"אתה בסדר?" סטפן מצמץ מספר פעמים עד שהוא חזר להביט בי. 
"כן כמובן" הוא ענה בקול צרוד.
"פאק,טיילור. את קפואה. בואי נכנס" סטפן מהיר להכניס אותי אל הבית שלו ואז עזר לי להוריד את המעיל שלי.
סטפן בולע רוק,"אני צריך לעבור על כמה דברים בחדר העבודה. תרגישי בבית. אם תהיה צריכה משהו רות כאן" הוא עביר את ידו בשערו אך לא הביט בי אפילו פעם אחד ולפני שהוא עלה לקומה השניה ונעלם.
מה לעזאזל קרה בין שניהם?
"מיס טיילור?" קולה עדין של רות נשמע מאחורי.
אני מסתובבת לעברה כשידי על בטני.
"אמרתי לך לקרוא לי מרי,רות. את לא חייבת להיות איתי מנומסת כזה" אני אומרת ברוגע.
"מצטערת,מיס טיי... זאת אומרת מרי" רות מחייכת לעברי בביישנות.
זה כזה מוזר שאנחנו אותו גיל והיא מתייחסת אלי כאילו אני מישהי חשובה.
אני לא.
אני בחורה פשוטה כמוה.
"יופי. אז מה אוכלים היום כי אני פאקינג גוועת!" נאנחתי בכבדות וסובבתי את ידי שעל בטני ‏בעיגולים.
רות צחקה בשקט,סימנה לי לבוא אחריה.
"אדל הכינה את המרק העוף שאת אוהבת. סטפן אמרה לה להכין אותו מיד לפני שהוא יצא מהבית הבוקר" רות מסבירה כשאני הולכת אחריה במסדרון.
יפה,הוא כבר קבע מראשון שאני אבוא איתו לפה.
"אה... נחמד" מלמלתי.
כשנכנסנו למטבח המפואר של סטפן ראינו את אדל מתרוצצת במהירות סביב המטבח ומרימה סירים.
אדל הייתה  מבוגרת בת 50 אך הייתה מאוד צעירה לגילה וגם לא הייתם מאמינים שהיא בת 50.
היא נראתה נפלא לגילה,רזה,גבוהה ושיער שטני ארוך.
אה והיא גם הייתה אחותו הקטנה של אבא של  סטפן.
"אדל,את צריכה לנוח קצת" אומרת בדאגה רות.
"אל תדאגי ילדתי. עשיתי דברים יותר קשים בגילך,זה כלום בשבילי."
אדל מחייכת באהבה לעברנו אך ברגע שעיניה ‏נוחתות עלי היא נעצרת מיד.
"הו אלוהים,מרי! תראי אותך" אדל אומרת בהתרגשות,מתקרבת לעברי ומושיטה את ידה לעבר בטני הקטנה.
"אני יכולה?" היא שאלה.
"ברור. לכי על זה" חייכתי כשהיא ליטפה את הבטן שלי.
"אתם כבר יודעים אם זה בן או בת?"
"לא. זה עדיין מוקדם מדי" הסברתי.
אדל עזבה את בטני,נעמדה מולי ואז חיבקה אותי חיבוק חם.
"כמה טוב לראות אותך,ילדה."
"התגעגעתי מאוד,אדל. מה את עושה כאן בכלל? מה שלום בעלך?" שאלתי בדאגה.
"הוא בסדר. אל תדאגי כפי שהוא אומר" היא גלגלה את עיניה.
היא הסתובבה לחזור לבשל והמשיכה לומר,"אחרי התקף לב "הקטן" שהוא עבר כפי שהוא אומר כמובן. הוא חזר לכושר ומאז לא יוצא מחדר כושר שלו"
הנהנתי בהבנה.
התיישבתי ליד אי במטבח בזמן שרות מזגה לי ‏קערת מרק ואז הגישה לי אותה.
"תודה" לחשתי לעברה.
"בכיף" היא החזירה לי חיוך וחזרה לעזור לאדל.
אחרי כמה כפות מרק,המחשבות על דיימון וסטפן לא עזבו אותי.
הייתי חייבת להבין מה קורה שם.
אם אני אשאל את סטפן הוא שוב ינסה להתחמק מהנושא כמו תמיד.
אז החלטתי לשאול את אדל בקשר לנושא הזה,אולי היא יודעת משהו.
"אדל?"
"כן,מתוקה" היא ענתה והמשיכה לערבב משהו בסיר.
"את יודעת אולי מה הסיפור בין סטפן לדיימון?" שאלתי בחשש.
אדל נעצרה במקום לרגע,אז הניחה את הכף לתוך כוס שהייתה ליד הכיריים.
היא הסתובבה לעברי אך הביטה לעבר רות.
"רות,מתוקה. תוכלי בבקשה ללכת למכולת,‏להביא לי את העגבניות ששכחתי לקנות היום?" רות עברה את מבטה השאול בני לבין אדל אך בסוף היא הנהנה בראשה ויצאה מהמטבח.
"בואי,יקירתי. נלך לעשות סיבוב קטן בגינה. אני צריכה אוויר בשביל הסיפור הזה" אדל הסבירה.
קמתי מהכיסא שלי,הלכתי אחריה אל מחוץ למטבח עד שהגענו לפינת ישיבה הכי יפה בגינה.
ברגע שישבנו על הספות אדל התחילה לדבר.
"כפי שאת יודעת 13 שנה מפריד בין דיימון לסטפן" אומרת אדל באנחה שקטה.
כאילו כואב לה לדבר על זה.
"אני לא אמורה לספר לך,זה הזכות שלי אך אני כבר יסביר לך ‏פחות או יותר מה קרה שם"
הנהנתי בשקט.
לא אכפת לי שזה אפילו חצי מהסיפור,אני פשוט רוצה להבין מה עובר על סטפן.
אולי אני אוכל לעזור במשהו.
"סטפן היה בן 13 כשדיימון הגיע לעולם.
סטפן עדיין היה מפורק גם אחרי שעבר שנה מהמוות של אחי הגדול,אביו. אבא שלו היה בן אדם טוב. אבא טוב. סטפן היה הולך אחריו כמו צל. כל מה שאבא שלו עשה,סטפן תמיד ניסה לחקות אותו." חייכה אדל בעצב.
"הוא היה הגיבור שלו,מרי." דמעה נשרה מעיני אל מיד מחיתי אותה והמשכתי להקשיב בשקט.
"מה קרה לו?" שאלתי.
"סטפן לא ספר לך?" אדל שאלה ונראתה המומה.
סטפן אף פעם לא דבר על אבא שלו.
אפילו לא פעם אחת.
"לא" עניתי בעצב.
"אביו של סטפן נפטר בשנתו. הוא היה רק בן 41 למותו. אמרו שהוא מת מהתקף לב באמצע שינה" היא הסברה.
"מה? אז איפה דליה הייתה כל הזמן הזה?" שאלתי.
"האמת שאין לאף אחד מושג. היא לא הייתה בבית באותו ערב. רק סטפן ואח שלי. אולי אם היא הייתה, ‏ג׳ון אולי עוד היה איתנו היום" קולה נשבר בסוף משפט וגרם לדמעות לרדת מעיניה.
"אז כמו שסיפרתי. סטפן לא קיבל את הבשורה כזה טוב כשהוא הבין שאמא שלו בהריון עוד מישהו שהוא לא אבא שלו. הוא היה מרוחק מאוד אחרי שדיימון נולד אך שדיימון הגיע לגיל 7 פתאום ביום אחד סטפן חזר להיות כמו פעם. פתוח יותר,אדיב וגם מגונן מאוד.
הוא היה מאוד מגונן על דיימון. גם כשהוא לא רצה שנראה את זה לפני זה,אל אני תמיד ראיתי אותו.
את סטפן האמיתי. הילד הטוב שבו." אדל חייכה חיוך ונגבה את לחייה.
"ביום שדיימון עלה לכיתה א כבר אף אחד לא הצליחה להיפרד ‏ביניהם. גם כשסטפן היה רק ב20 ובקולג. עדיין אף אחד לא הצליחה.
עד שיום אחד אבא של דיימון הגיע ומשהו השתנה בדיימון." קולה נהיה שקט פתאום כשהיא הביטה על האופק שלפנינו.
"אבא של דיימון הוא איש רע,רע מאוד,מרי. לא מישהו שהיית רוצה ליד הילד שלך" היא הסבירה בקול שבורה ועצוב כל כך.
הייתי מרותקת כל כך עד שלא שמעתי בכלל את סטפן יוצא לגינה וגורם לאדל לעצור פתאום.
"מה את עושה בחוץ?! קר נורא,טיילור" הוא התקרב לעברנו כשבידו שמיכת צימר.
"לפחות היית שמה על עצמך משהו חם" הוא אמר.
עזר לי לקום מהספה וכרך את השמיכה סביב כתפי.
היא הייתה נעימה כל כך.
וואו איך לא חשבתי על זה בעצמי?!
"איך אתה?" שאלתי.
"בסדר. הייתי צריך לטפל בכמה עניינים אבל בסדר" הוא אמר אך לא הרגשתי שזה נכון כי הוא מתחמק מלהביט בי.
"טוב,אני יחזור הביתה נהיה כבר מאוחר" אומרת אדל וקמה גם היא הספה.
"לילה טוב,אדל. תודה על הכל" סטפן נושק לשתי לחייה של דודה שלו ואז אדל מחבקת אותי,נפרדת מאיתנו.
אחרי שאדל הולכת,סטפן מוביל אותי אל הקומה השניה עד לחדר השינה שלו.
"חכי כאן. אני הולך להכין לך ‏אמבטיה חמה ואז אני יב—" אחזתי בזרועו כי הוא מתנהג מאוד מוזר. "היי,הכל בסדר. אתה לא צריך לדאוג לי ככה. אני רק בהיריון,סטפן. זה לא שאני פצועה קשה או משהו כזה" צחקקתי.
"אל תגידי את זה. זה לא מצחיק בכלל" הוא מביט בי במבט רציני.
"את לא מבינה מה את בשבילי בכלל" הוא מלמל בשקט בטון כועס.
אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. "מה אני בשבילך?"
"החולשה שלי," הוא עונה תוך שניות. אני בולעת את הרוק ומרכינה את ראשי. "זה נשמע רע."
הוא נוקש באצבעותיו לפני שהוא מוריד אצבע לתחתית הסנטר שלי ומרים אותו. "להיות חולשה של מישהו זה לא תמיד רע, טיילור. העובדה שאת החולשה שלי מוכיחה שלא משנה כמה אני אילחם בזה, אני רוצה אותך. אני זקוק לך. לא הייתה אפשרות לעצור את הצורך שלי בך, גם אם הייתי מת תוך כדי ניסיון כזה. כשאני מתעורר בבוקר, את המחשבה הראשונה שלי. לא העסק שלי, לא הצרות שלי. רק את"
"זאת הדרך שלך להגיד שאתה
מחבב אותי?" ברגע שהמילים עוזבות את הפה שלי, אני מרגישה ילדותית.
אפילו שידעתי כבר שהוא אוהב אותי.
הוא מחליק את ידו לאורך הלסת שלי בעוד ידו הפנויה נעה במעלה הירך שלי. "זאת הדרך שלי להגיד שאני נושם בשבילך."
אני מניחה את היד שלי על היד שלו שיגע לבטני. "מה זה אומר בכלל?"
"זה אומר, טיילור מתוקה, שלמרות כל מה שעברנו בשנים האחרונות,השנאה,הכעס,האהבה בינינו. בתוך כל הזמן  הזה, את גנבת את הנשמה שלי. ולא משנה מה יקרה בהמשך אני תמיד ‏יגן על שתיכם"
הוא מוריד את ידו מבטני ומשלב את אצבעותינו לפני שהוא לוחץ אותן אל החזה שלו, מעל ליבו. "כל עוד הלב הזה שלי פועם,הוא שלך"
אני מעבירה את הידיים שלנו מהחזה שלו ומצמידה אותן לשלי.
"אני מסכימה" אמרתי בלחש כשדמעה ברחה מעיניה.
הוא בולע את הרוק והגרגרת שלו עולה ויורדת.
"טיילור.... את... את באמת?" הוא התחיל לגמגם ולהעביר את ידו בשיעור.
סטפן אחז בכתפיי והביט לתוך עיניי.
"בבקשה תגידי לי שאת לא אומרת את זה סתם ואז את תעלמי לי שוב. כי אם זה יקרה אני ימות את שומעת!" קולו רעד מרוב מתח.
הנהנתי במהירות כשהדמעות לא מפסיקות לרדת.
"אני רצינית מאוד,סטפן. אני אתחתן איתך. מצידי אפילו מחר" צעקתי בקול.
"פאק,טיילור. אל תגידי דברים כאלה. אני מסוגל לבצע אותן מיד בלי לחשוב פעמיים" הוא הזהיר.
אך לי זה לא היה משנה. באמת רציתי להתחתן איתו כאן ועכשיו.
כנראה שהייתי צריכה לעבור את כל מה שעברנו בשביל להבין את זה.
"מה שתגיד,מר קווין." אמרתי בטון ערמומי כשזרועותיי עדיין כרוכות סביב צווארו.
עיניו התמלאו בחום ומבטו הפך ערמומי.
"את משחקת מלוכלך,אישה! את יודעת מה קורה לאישה כזאת?" הוא שאל בטון צרוד קרוב לאוזן.
צמרמורת עברה בגופי.
"לא.." לחשתי בקושי.
"אז כדאי שאני אתחיל לראות לך" לפני שהבנתי מה קורה סטפן הרים אותי בין זרועותיו ובתוך שניות מצאנו את עצמנו במיטה.