המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 44

סטפן

אני נכנס למקלחת ופותח את הברז, מתפשט במהירות שיא ונעמד תחת הזרם, חושב על מרי.
אני מקווה שהיא תסכים לחזור לעבוד אצלי ואם לא אני השתגע לחלוטין.
אני חייב לראות אותה כל שנייה ביום וגם אני חושש מזה שאמא שלי מסוגלת לעשות לה משהו.
לא שמעתי ממנה כבר שלושה שבועות וזה בכלל לא מתאים לה.
היא מתכננת משהו,אני יכול להרגיש את זה.
אם היא תיגע בשערה אחת מראשה של מרי,היא תצטער על זה.
אני חופף את שערי,עוצם את עיניי ומנסה בכל כוחי למחוק את כל המחשבות הרעות מראשי.
אני לא מסוגל לחשוב על זה שאני יכול לאבד את מרי לנצח.
אין מצב שאני מאפשר את זה.
היא כל עולמי.
אני יעשה הכל בשביל האישה הזאת.
וגם אם זה אומר שאני חייב לשמור מרחק ממנה לתת לה את הזמן שהיא צריכה.
אחרי המקלחת התארגנתי לעבודה,סידרתי את עניבה שלי מול המראה בחדר.
כשסיימתי יצאתי מחדרי,ירדתי לכיוון המטבח בדיוק שרות סיימה להכין בשבילי את ארוחת הבוקר.
נגסתי בחביתה שלי ולגמתי מכוס הקפה שלי.
"אדוני?" קולה של רות גרם לי להרים את מבטי לעברה.
"כן,רות?" שאלתי.
רות שיחקה בעצבנות עם המגבת שבידה ונשכה את השפה התחתונה שלה.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
כי מבטה החושש,מרגיש לי לא טוב בכלל.
"גברת קווין,התקשרה ממקודם ואמרה שהיא בדרך לכאן,אדוני. אני יודעת שאמרת שלא לאפשר לה להגיע לכאן,אך היא לא הקשיבה לי ו—" הרמתי את ידי בשביל לקטוע אותה.
"הכל טוב,רות. וטוב שאמרת לי את זה" קמתי מכיסא של האי,"תודה על הארוחה,נתראה בערב" הודיתי לרות ויצאתי מהמטבח.
אמא שלי אישה לא נורמלי.
של משמעתי בהמשך שלושה שבועות והיא פתאום מתקשרת להודיע שהיא בדרך לכאן?
אין לה חוצפה.
אמרתי לה בפרוש שהיא כלום בשבילי אחרי כל מה שהיא עשתה לי.
אני לא יודע מה היא מתכננת אבל יש לי מרגיש שזה לא הולך להיות טוב בכלל.

..............

השעה הייתה 10 בבוקר כשהבטתי על מצלמות האבטחה שבבית שלי דרך מסך המחשב במשרדי.
אמא שלי אכן ‏הגיעה לביתי כמו שהיא הבטיחה.
אך היא לא נשארה לזמן רב כשהבינה שסוף סוף אף אחד לא עומד לפתוח לה את השערים.
שיחקתי בעט שבידי ועברתי אותו בין אצבעותיי.
היא בכלל לא הולכת לוותר עד שאני ידבר איתה,מה שלא הולך לקרות בחיים.
היא הרסה כל דבר טוב שקרה בחיי.
אני לא מאמין שנתתי לה ככה לעבוד עליי,כמה אידיוט יכולתי להיות?
ויתרתי בשביל האישה שילדה אותי את אהבת חיי ועוד בשביל כלום.
חשבתי שאמא שלי הולכת למות ואני כמו מטומטם ‏האמנתי לה.
דפקה על הדלת גרמה לי לנתק את המבט מהמסך ולהביט לעבר אמנדה שנכנסה למשרדי ברגע זה ממש.
"כן,אמנדה?" שאלתי באדישות.
אמנדה לא דברה אך קול עדין ומיוחד נשמע מאחוריה.
"עדיין אדיש לכולם,מר קווין" חיוך נמרח על שפתיי כשאמנדה סוף סוף זזה ‏הצידה ואפשרה לי לראות את המלאך הקטן שלי.
"טיילור" אמרתי את שמה בקול צרוד וקמתי מהכיסא שלי.
לא האמנתי שהיא באמת פה,עבר שלושה ימים מאז שהייתי בבית של דנה ועד עכשיו לא שמעתי ממרי.
הייתי בטוח שהיא עומדת לוותר עלינו אך גם הם זה היה קורה,בחיים לא הייתי נותן לה לוותר עלינו.
כי אני יודע שהיא שלי לנצח כמו שאני שלה.
מרי לבשה שמלת משי בצבע גוף שהגיע לה עד הברכיים.
יפה האמיתי,אין מה לומר.
שערה המתולתל חזר לעצמו,ארוך ומלא.
היא התקדמה אלי עד שהיא נעמדה מולי ועל פנייה חיוך עדין.
רציתי כל כך לגעת בה ולהרגיש את חום גופה על שלי.
אך לא עשיתי את זה עד שהיא תתן לי את האישור שלה.
אפילו שאני מת בפנים.
"את יכולה ללכת אמנדה" אמרתי למזכירה שלי כשאני עדיין מביט במרי בכל הזמן הזה.
הרעש של הדלת נסגרת גרמה לי למצמץ את עיניי ועדיין לא להאמין שמרי עדיין עומדת מולי ושזה לא חלום.
"את—"
"סטפ—" שתינו התחלנו לדבר באותו רגע,מה ‏שגרם לשתינו לצחוק בשקט.
"תתחיל אתה" היא אמרה.
"לא,זה בסדר.‏תגידי את מה רצית להגיד." עניתי בחיוך.
"בסדר..."
מרי הזיזה את שערה מפניה והרמה את עיניה אל עיניי.
"חשבתי על מה שביקשת ממני" היא לחשה.
ליבי הפסיק לפעום מרוב מתח.
בבקשה שלא תגיד לי שהיא לא יכול להיות כאן,כי זה יהרוג אותי.
"אני מוכנה לנסות לחזור לעבוד כאן" חייכתי כמו אידיוט לעברה.
"את לא תצטערי. אני מבטיח לך" אמרתי.
רציתי כל כך לחבק אותה עכשיו ולנשק אותה בלי סוף.
מרי לקחה צעד אחורה כאילו היא מתה כבר לצאת מפה וזה גרם לחיוך שלי ליפול.
למה היא כל כך ממהרת לצאת מכאן?
לא ניסיתי לעשות משהו.
אז למה?
"אני צריכה ללכת עכשיו,א—"
"חכי" אחזתי בזרועה ועצרתי ‏בעדה.
חום עורה ועדין מרגיש מושלם מתחת לכף ידי .
מרי הביטה בידי ולא היית מרוצה בכלל ‏מאיך שאני נוגע בה,אז הורדתי את ידי ועברתי אותו בשערי במקום.
"את לא חייבת ללכת כל כך מהר." אמרתי.
"את יכולה לשתות איתי קפה או משהו?" שאלתי אחרי זה.
מבטה של מרי היה לא מרוצה בכלל מהשאלה שלי.
אני כבר לא יודע איך אני אמור להתקרב עליה שוב.
היא ממש מקשה עלי.
"לא נראה לי זה רעיון טוב,סטפן. אני פשוט אלך עכשיו ותשלח לי הודעה מתי אני אמורה לחזור לעבוד כאן שוב,טוב?" היא שאלה.
לא באמת רציתי בכך אך בסוף הנהנתי כי לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
"אז נתראה" היא לחשה והסתובבה לצאת ממשרדי.
כשמרי נעלמה לגמרי,הרגשתי כאילו מישהו תקע לי סכין בחזה.
זה הולך להיות ממש קשה לחדור אליה שוב אך אני לא הולך לוותר עלינו.
אין שום מצב שבעולם.