המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 56

סטפן

"אתה לא יכול לעשות לי את זה! אני אמא שלך! איך אתה יכול לשלוח אותי לבית משוגעים?! אני לא משוגעת!!" אמא שלי צועקת ‏מהמושב האחורי של המכונית.
"תעשו לי טובה. ‏תטפלו בה כמו שצריך" מבקש מארק ‏מהדוקטור ושניה אנשיו שבאו לאסוף את אמא שלי.
אני במקום להגיב או לעשות משהו,אני רק מסוגל להביט לעבר אמא שלי במבט מאוכזב.
אי אפשר ‏לזהות את האישה שפעם אהבתי או ערכתי אותה בתור אמא שלי.
כבר לא.
היא אכזבה אותי מאוד.
"אל תדאג,מר קווין. אימך בידיים טובות" מבטיח ‏הדוקטור.
אך אני עדיין לא הגבתי.
‏פשוט לא יכולתי להאמין לזה לאיפה הגענו.
"תודה,ד"ר מוריס" מודה מארק ולוחץ את ידו.
"אני נשבעת לך שאני עוד יחזור ‏ואתה והזונה שלך תשלמו על זה!! דיימון ‏יהיה שלי בסוף! אל תשכח את זה!" ‏אמא שלי ממשיכה לצעוק ולצחוק בטון ‏ערמומי.
אני אפילו לא נותן לה את ‏הזדמנות להגיד עוד משהו,מסתובב ונכנס לתוך ביתי.
אחרי שמארק סוגר ‏אחריו את הדלת,אני רואה את דיימון ‏בזווית העין ,עומד ליד גרם ‏המדרגות ומביט בי.
על פניו מבט לא ‏ניתן לקריאה כאילו הוא לא נמצא פה.
"דיימון?" קראתי בשמו אך לא הייתה תגובה.
במקום זה הוא ‏הסתובב,מפנה לי את גבו ומתחיל לעלות לקומה השניה עד שהוא נעלם לגמרי.
מה הייתי נותן בשביל לדעת מה עובר לילד הזה בראש.
‏נמאס לי כבר לנחש מה עובר עליו,זה משגע אותי.
"עדיין לא מדבר,אהה?" ממלמל מארק לידי.
"לא. מאז שהוא חזר עם האופנוע שלו וראה את האנשים של ד"ר מוריס מכניסים בכוח את אמא שלנו למכונית." עניתי ‏בייאוש. 
אם דיימון לא יתחיל בקרוב לדבר איתי ולהסביר לי מה קורה איתו.
‏העניינים ביננו לא היו כל כך טובים בעתיד ואני לא רוצה בכך.
אני באמת רוצה לסדר איתו את העניינים.

............
דיימון

ברגע שאני נכנס לחדרי,אני טורק את הדלת אחרי,חולץ את נעליי ומעייף אותן לצד השני של החדר.
אני לא מאמין שזה קרה עכשיו.
סטפן באמת שלח את אמא שלנו עכשיו לבית משוגעים?
למה?
כאילו אני יודע שאמא שלנו לא בסדר בראש והכל אך מה באמת קרה ‏ביניהם?
אחרי שברחתי מאבא שלי ובאתי לפה בשביל להיות ‏איפשהו עד שאני אמצא את היעד הבא שלי.
עד שהגעתי לכאן חשבתי שסטפן מסתדר טוב עם אמא,אך ‏מתברר שטעיתי.
יכול להיות שזה קשור לבחורה הזאת,מרי?
היא באמת נראית לי מוזרה בהתחלה אבל עכשיו,אני לא בטוח מה אני מרגיש בקשר אליה.
ושאנון...
מה נסגר איתה.
לא ראיתי אותה ‏חודשיים שלמים בקולג מאז שהיא עזבה אותי ככה בלי לומר מילה.
הייתי בטוח שהיא כבר עברה את כל מה שהיה ‏בינינו.
אבל כנראה שהיא עדיין שונאת אותי.
אני לא יכול ‏להאשים אותה,הייתי די אכזרי אליה התיכון ובקולג.
חיפשתי אותה המון זמן לא ‏חשבתי ‏שאמצא אותה דווקא בניו-יורק.
כן הייתי התחלה קצת רע אליה אבל אחר כך לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים או מכל בחור ‏שניסה להתחיל איתה.
משהו בזה תמיד ‏איציק לי אבל אני לא מבין למה? 
בכל השנים שהיינו ילדים שנאתי אותה.
היא תמיד הייתה חנונית כזאת מוזרה עד שהיא ‏התחילה להשתנות וגם גופה.
פאק!
למה אני בכלל חושב עליה.
היא כלום בשבילי! ככה אני אמור להרגיש לגבה אך משהו בתוכי לא נותן.
אם כבר ככה אני צריך לחשוב על האח הדפוק שלי,זה משגע אותי שפתאום ‏הוא מתעניין בי.
חמש שנים שהוא הניח לנפשי, ‏אך זה לא אומר שבגלל שחזרתי לחיים שלו פתאום, הוא חושב שאני מעוניין לשמוע את הדעות שלו שוב.
אני לא.
אני כבר לא הילד התמים שהייתי.
אני גבר ואף אחד לא ישחק בי שוב.
אף אחד!