המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 42

כעבור חודש
מרי

עיניי ננעלו על עיניה של פאקינג ‏ג׳ינה והיא חייכה אלי חיוך מנצח.
"כן סטפן,חזק יותר" היא גנחה בקול.
רציתי שמישהו יהרוג אותי עכשיו.
הכל גופי רעד,דמעות ירדו במהירות מעיניי ורגליי קרסו לגמרי,מצאתי את עצמי תוך שניות על הרצפה.
"הו אלוהים!" צרחה נשמע וגרמה לסטפן להספיק לזיין את ‏ג׳ינה.
הוא הסתובב,מבטו נדד אל הרצפה ישר אליי ונראה אדיש לגמרי.
הרגשתי חום גוף נוחת לידי אך לא הייתי מסוגלת לנתק את מבטי מסטפן,שנראה לא מופתע בכלל.
"מרי,קומי עכשיו!" דנה ניערה אותי וניסית להרים אותי מהרצפה.
"למה?" שאלתי אותו בקול צרוד.
סטפן פשוט גלגל לעברי עיניים וחזר לזיין את ‏ג׳ינה.
"דנה,פשוט תקחי אותה מפה" הוא אמר ‏בזלזול.
כאילו הוא לא שבר את הלב שלי עכשיו.
"למה?! אבל למה?!" צעקתי לעברו.
הראיה שלי נהייתה ‏מטושטשת כשהבטתי לעבר סטפן.
סטפן צחק בקול רם ו‏ג׳ינה ‏הצטרפה מיד אחריו.
"את כזאת ‏עלובה. אמרתי לך שסטפן יהיה שלי בסוף" צוחקת ‏ג׳ינה בקול ונראית מרוצה מעצמה.
עיניי שורפות מרוב דמעות יורדות מהן.
חזי עולה ויורד בהירות וזיעה קרה מכסה את מצחי.
"ילדה חסרת תועלת. תמיד ידעתי שאת אכזבה  גדולה" קול עמוק ואכזרי שהתפללתי לא לשמוע אותו יותר בחיים שלי,גורם לי להביט מאחורי סטפן שמחייך אלי באכזריות.
סטפן וג׳ניה זזים הצידה ומאפשרים לאבא שלי לעקוף אותם ולהתקרב אלי.
אבי אוחז בחוזקה בשערי ומושך אותי לתוך בפניו האכזריות.
"אההה!" צעקת כאב נפלת מפי.
הוא משך חזק יותר בשערי ושרף עוד יותר בקרקפת שלי.
"די... תפסיק בבקשה" התחננתי כשהדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניי.
"אפילו לשמור לעצמך את בן זוג המיליון שלך את לא יודעת. את זונה בדיוק כמו אמא שלך. ‏שתיכן צריכות להישרף ‏בגיהנום" הוא אומר בטון אכזרי אל תוך פניי.
"תעזוב אותי כבר! מה אתה עוד רוצה ממני?!" צעקתי לעברו מרוב כאב.
"כסף. זה מה שאני רוצה,ילדה עלובה! כסף! והמון זונות בשביל לזיין. ואת תראי את זה בדיוק כמו שראית את הבן זוג שלך עכשיו עושה" הוא צחק בקול רם והעיף אותי על הרצפה בכוח.
הלחי שלי פוגע בחוזקה ברצפה הקרה, ‏הרגשתי שפי מתמלא בדם.
"סט-פן,הצילו" התחננתי עליו.
אך הוא הצמיד את ג׳ינה קרוב יותר עליו וצחק.
"את חי בסרט קשה אם את חושבת שאני יעזור לך,זונה קטנה!" כאב אכזרי פגע בליבי.
שמישהו יעזור לי,בבקשה!
"מרי! מרי! קומי!" קול נשמע פתאום והוא נשמע חזק כל כך בתוך ראשי.
מה זה? מי זה?
מישהו בא לעזור לי?
"מרי! קומי עכשיו!!"
קמתי במהירות לישיבה אך מהר מאוד יצאתי מהמיטה כשאני רצה לכיוון השירותים ומקיאה את כל הנשמה שלי לתוך האסלה.
"אלוהים,ילדה" דנה אחזה בשערי בשביל שהוא לא תלכלך מהקיא שלי.
"הכל בסדר.תשחררי הכל" היא ליטפה את גבי ‏עודדתה אותי להמשיך ולהוציא הכל החוצה.
"אותו חלום?" שאלה.
הנהנתי כשהצלחתי להפסיק לשנייה להקיא.
"כן."
"חכי כאן" דנה קמה ומהירה לצאת מחדרי.
לא שהיה לי לאיפה עוד ללכת אבל בסדר.
ניקיתי את שפתיי בעזרת כף ידי והרגשתי מגעילה.
למה החלום הזה לא עוזב אותי במנוחה?
כבר שלושה ימים ברציפות הוא רודף אותי.
אני לא מסוגלת להמשיך ככה.
"קחי" דנה חוזרת כשבידיה כוס מים ושתי כדורים נגד כאבים.
אני לוקחת אותם ממנה וישר בולעת אותם בעזרת הכוס המים.
"יותר טוב?"
"כן. תודה" עניתי.
"את רוצה שאני אכין לך משהו טעים לאכול?"
"לא,תודה. אין לי כל כך תאבון" 
"בטוחה?" היא שאלה בדאגה והזיזה את שערי מפניי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם דנה לא הייתה בחיי.
בטוח הייתי הרוסה לגמרי.
"נראה לי שזה רעיון טוב שאני התקלח" אמרתי עם חיוך קטן על שפתיי.
דנה גם חייכה אליי חיוך קטן ועזרה לי לקום מהרצפה.
"בכל מקרה אני אכין משהו" היא אומרת ויוצאת מחדר הרחצה.
אני בזמן הזה נכנסת מתחת למים החמים ומנסה לגרום לגופי להספיק לרעוד ולא לחשוב יותר על החלום הנורא הזה.

................

סטפן

אני הופך בפעם העשירית את הטלפון שלי שעל שולחני ובודק עם נכנסה איזו שיחה ממרי.
אך שוב אכזבה.
למה היא לא חוזרת אלי?
מה הקטע שלה?!
עבר כבר שלושה ימים ועדיין לא שמעתי ממנה.
"יש חדש?" מארק נכנס אל המשרד כשבידיו שתי כוסות קפה.
"לא" עניתי בכעס.
נשענתי עם הכיסא שלי לאחור ועצמתי את עיניי.
מה אני הולך לעשות עכשיו?
אין לי מושג לאיפה מרי נעלמה.
היה לי מחשבה אחת אבל אין מצב בחיים שאני יתקרב אליו.
"ניסיתי להתקשר גם לדנה אך גם אצלה זה מגיע לתא הקולי" אומר מארק בטון כבד.
פקחתי את עיניי והבטתי לעברו.
"מה באמת קורה ‏בינך לבין דנה?" שאלתי.
אף פעם לא באמת ‏התעניינתי בעניינים שלו אך בזמן האחרון הוא לא עצמו.
"לא קורה כלום" הוא עונה בכעס.
"מה שתגיד" מלמלתי.
צפצוף מטלפון שעל השולחן שלי מודיע על שיחה נכנסת.
"כן" עניתי.
"מר קווין. יגיע חבילה בשבילך." אומרת אמנדה,המזכירה שהחליפה את מרי אחרי שהיא ‏התפטרה בגללי.
מה הייתי נותן בשביל שהיא תחזור לכאן.
"תכניסי אותה" ביקשתי.
אחרי מספר דקות אמנדה נכנסה למשרד שלי כשבידה קופסא קטנה.
"‏ממי זה?" שאלתי אותה.
"לא היה רשום. אבל יכול להיות שיש פתק בפנים" היא ענתה.
"בסדר. את יכולה ללכת עכשיו" אמנדה הניחה את הקופסא על שולחני ויצאה מהמשרד.
"מעניין מה זה." מארק רכן קדימה והביט בי פותח את הקופסא הקטנה.
אך ברגע שהיא הייתה פתוחה ליבי קפא במקום.
זאת הייתה הטבעת האירוסים שנתתי למרי.
היא החזירה לי אותה,היא מתחרטת עלינו סופית?
למה?
למה את עושה לי את זה?
מארק קרא את הפתק הקטן ואז הרים את מבטו אלי,על פניו היה מבט מודאג.
חטפתי את הפתק מידו וקראתי אותו.

היא צריכה זמן. תן לה אותו.
דנה.

היא אצל דנה עכשיו?
רק זה מסביר למה הטבעת הייתה אצל דנה.
אני חייב ללכת לשם עכשיו.
אני חייב לראות אותה ולא אכפת לי מזה שדנה רוצה שאני אתן לה זמן.
אני חייב לשמוע ממנה שזה נגמר בינינו.
אני מקווה מאוד שזה לא נכון אבל אני חייב לשמוע את זה ממנה.
קמתי מהר מהכיסא,לקחתי את הג'קט שלי מגב הכיסא ולבשתי אותו.
"מה אתה עושה? לאיפה אתה הולך,לעזאזל?!" מארק קם אחריי ומהיר ללכת אחרי אל מחוץ למשרד.
"לדנה," הסתובבתי עליו ואחזתי חזק בחליפה שלו כשמבט מאיים על פני. "ואתה תגיד לי עכשיו איפה היא גרה,זה ברור?!" דרשתי.

"אחי, אני בעצמי לא יודע איפה היא גרה." הוא ענה.

"שיט" נכון, גם הוא לא אמור לדעת איפה היא גרה. שכחתי שהם גם לא מדברים.

איך אני אמור למצוא ואותה עכשיו?

עזבתי אותו והמשכתי את דרכי אל המעלית.

אני יודע מי בדיוק יודע איפה היא גרה ואני לא מאמין שאני הולך לעשות את זה.

ג'סטין.
"אתה עושה טעות,גבר. היא ביקשה זמן" הוא אומר מאחורי.
נאנחתי ועברתי את ידי בשערי כשהייתי בתוך המעלית.

"אני יודע. אבל אני חייב לראות אותה,מארק. רק בשביל לדעת שהיא בסדר. אתה חייב להבין אותי. אני משתגע פה" מארק מניח את ידו על כתפי ולוחץ עליה טיפה.
"בסדר. אבל אני נוהג. ואיך מאיפהנדע הן גרות?" הוא שאל.

"ג'סטין" עניתי ועיניו נפערו.

"אתה צוחק עלי"

"אני נראה לך צוחק." אמרתי והמשכתי לעבר המעליות.

‏העיקר לראות את מרי.