המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 55

מרי

מרי: אנחנו צריכות להיפגש בדחיפות!

שלחתי מיד הודעה לדנה בשנייה שיצאתי מהמשרד שלי.

דנה: מה קרה? זה סטפן? הוא עשה משהו?

מרי:לא. זה גרוע יותר,נתראה בבית.

לא יכולתי לחכות שנייה אחת במשרד שלי מהרגע ששמעתי את קולו של אבי.
מיהרתי לצאת מבניין המשרדים ולתפוס מונית.
אני יודעת שסטפן לא היה מרוצה מזה אך הייתי חייבת לדבר עם דנה במהירות אפשרית.
"תוכל בבקשה לנסוע קצת יותר מהר?" ‏ביקשתי בנימוס מנהג מונית.
הוא הנהן בקצרה ולחץ על הגז בזמן שאני תפסתי בחגורה שלי מרוב לחץ.
איך הוא בכלל ‏מצא אותי בדיוק?
‏איך לעזאזל הוא ידע איפה אני עובדת?
פעם קודמת שהוא ‏תתקשר אליי זה הטלפון הנייד הישן שלי ומאז לא שמעתי ממנו מעל שנה.
אז למה פתאום שוב פעם?
מה הוא רוצה ממני,לעזאזל?!
לא ראיתי אותם כבר יותר מארבע שנים וככה ‏ציפיתי שזה ישאר אך כנראה ‏שהיקום לא רוצה שזה יקרה.
ברגע שנהג מונית עצר מול הבניין של דנה,שילמתי לו ויצאתי מהמונית.
נכנסתי לתוך הבניין,עליתי במדרגות לקומה שניה ופסעתי במסדרון לכיוון הדלת הכניסה אך ברגע שהגעתי לשם נעצרתי בגלל דמות שעמדה שם.
‏התקרבתי באיטיות לכפתור שפותח את האור במסדרון בשביל לראות מי עומד מול הדלת שלנו.
ליבי דפק בחוזקה בתוך חזי והרגשתי זיעה קרה על גבי.
‏קיוויתי בתוך תוכי שזה לא מי שאני חושבת שזה.
לחצתי על הכפתור והאור יאיר את המסדרון.
עיניי נפערו לגמרי כשהקלטתי מולי את דיימון.
הוא נשען על הקיר מול הדלת שלנו כשזרועותיו משולבות על חזהו ושערו השחור נופל על מצחו.
"דיימון?" שאלתי בלחש.
דיימון נראה כאילו הוא יתעורר מאיזה חלום והוא מיד העביר את מבטו האדיש לעברי.
"מה אתה עושה פה?" הרמתי לעברו גבה שואלת ‏ותהיתי למה הוא פה נועץ עיניים בדלת של דנה.
דיימון ניתק את גבו מהקיר כשהוא מביט שוב על הדלת ואז שוב עלי.
"לא משנה" הוא ממלמל בכעס ובא לעקוף אותי.
אך לפני שהוא הספיק,אחזתי בזרועו והבטתי לתוך עיניו הכחולות.
הוא כל כך שונה מסטפן,שזה פשוט מדהים אותי.
"אתה בסדר?" שאלתי כי הרגשתי שמשהו עובר עליו.
"כן. את מוכנה לשחרר אותי עכשיו?" הוא שאל בזלזול.
טון הדיבור שלו קצת עצבן אותי אך העדפתי לא להתייחס לזה עכשיו.
"למה אתה פה,דיימון? ידעת את זה שאמא שלך מחפשת אותך?" שאלתי.
עיניו של דיימון נפערו אך מיד חזרו לראות קשוחות.
"היא ממש פאקינג לא אמא שלי! וזה לא עניינך מה אני עושה פה,פאק!" הוא  נוהם ומושך את זרועו מאחיזה שלי בכוח רב מיד עד שגבי ‏מתנגש בקיר שמאחורי.
"אאוץ" מלמלתי ונגעתי בגבי כואב בגלל המכה הכואבת.
טוב מישהו פה ממש כועס.
מה נסגר איתו?
רק רציתי לדעת שהכל בסדר איתו.
הרמתי את מבטי לעברו וראיתי שהוא קפא לגמרי במקום כשעיניו מביטות בי בקרירות.
רעש של הדלת נפתחת לידי נשמעת ואז בזווית עין שיער בלונדיני ארוך הופיע מול עיניי.
"מרי? את בסדר? שמעתי בום חזק" שאנון שאלה בבהלה כשהיא מהירה לעברי ונעמדה מולי כשגבה מופנה לעבר דיימון.
"כן,אני בסדר. רק מעדתי והקיר עזר לי לא ליפול" חייכתי לעברה חיוך קטן ומרגיע.
היא נאנחה בהקלה אך פתאום גופה קפאה במקום ברגע שדיימון לחש את שמה.
"שאנון..." הוא לחש אותו עד שאני בקושי שמעתי משהו.
שאנון בעלה רוק בכבדות,עצמה את עיניה עד שגופה פתאום התחיל לרעוד.
מה לעזאזל קורה פה?!
התרחקתי מהקיר ומיד החזקתי בכתפייה של שאנון.
היא רעדה לגמרי כאילו היא פחדה ממשהו או יותר נכון ממישהו.
הרמתי את מבטי והבטתי מעבר לכתפה בשביל לראות את דיימון.
הוא נראה פתאום שבור לגמרי.
כל הקשיחות שלו נעלמה בבת אחת.
אל תגידו לי ש....
מבטי עבר במהירות מדיימון אל שאנון.
הו אלוהים אדירים!
דיימון הוא הבחור מהסיפור של שאנון?!
פאק!
היום הזה פשוט לא נגמר.
מה עוד יקרה פה?!
בלי לחשוב יותר מדי,חיבקתי את שאנון קרוב לחזי ולחשתי באוזנה,"מה את צריכה?" שאלתי אותה.
הרגשתי פתאום רטיבות על כתפי,הרחקתי טיפה את ראשי וראיתי שהיא בוכה בשקט.
לעזאזל,מה הוא עשה לה?!
"שאנון,אני יכו—" קולו של דיימון נהיה שבור כשהוא התחיל לדבר אך פתאום שאנון הרימה את ראשה במהירות ואז הביטה מעבר לכתפיה לעברו כשמבט רצחני על פניה.
"עוף מפה! אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. מה לא ברור לך?!" היא אומרת בטון הרסי ובשיניים חשוקות.
אפילו לי עבר צמרמורת בכל הגוף בגלל קולה.
דיימון הביט בה במבט שלא נתן לקריאה כאילו הוא לא שם יותר.
לפני שהבנתי מה קורה,דיימון הסתובב והטיח את אגרופו בקיר שמאחורי וגרם לי ולשאנון לקפוץ במקום.
"זין על זה! גם ככה את לא שווה את זה!" הוא שאג ונעלם המהירות לתוך חדר המדרגות.
שיט.
בהחלט יש כאן משהו גדול.
עברתי את מביט לעבר שאנון וראיתי שהיא מביט על הקיר שהרגע דיימון נכנס בו.
הבטתי גם אני לשם ובהחלט היה שם חור גדול בקיר.
זה לא טוב בכלל.
חזרתי להביט על שאנון,"את בסדר?" שאלתי.
היא משכה בכתפיים ונראתה אדישה ‏לחלוטין,כאילו היא לא שם.
"כן. בואי נכנס פנימה." היא ענתה בצרידות ונכנסה לתוך הביתה שאני אחריה.
באתי לסגור את הדלת אחרינו אך כף יד עצרה אותה,לשנייה חשבתי שדיימון חזר אך לא.
זאת הייתה דנה והיא נראתה כועסת מאוד.
"מישהו יכול להסביר לי למה יש חור גדול בקיר מול הדלת שלנו?"
היא נכנסה כשבידיה שקיות של ‏סופר וסגרה אחריה את הדלת בעזרת רגלה.
"נעלמתי כולה ל20 דקות. מה בדיוק קרה כאן?"
הושטתי את ידיי לעברה בשביל לעזור לה ולקחת כמה שקיות.
עדיין לא עניתי לה עד שהנחנו את כל השקיות על האי ואז הבטתי לעבר דנה.
אך דנה לא הביטה לעברי,אלה על שאנון שבדיוק עברה במסדרון ונראתה כמו זומבי כשהיא פוסעת לעבר החדר שלה ואז טורקת את הדלת בחוזקה.
"מה זה היה,לעזאזל?" דנה אצבע לעבר המסדרון ושלחה לעברי גבה שואלת.
נשמתי עמוק ואמרתי,"דיימון היה כאן ובואי נגיד שזה לא נגמר כזה טוב" הסברתי בקצרה.
"שוב? למה הוא בכלל בא לפה?!" היא שאלה בכעס.
"אני חושבת שהוא ושאנון מכירים יותר מדי טוב ממה שחשבנו" עניתי.
"איך את בטוחה בזה כל כך?" טוב אין לי ברירה אחרת,נשמתי עמוק ואמרתי לה את כל מה ששאנון סיפרה לי.
כשסיימתי דנה התיישבה בקושי על הכיסא ונראתה מאוכזבת.
"רציתי שהיא תספר לך אבל כנראה שזה לא עומד לקרות בקרוב" אמרתי.
דנה הזיזה את שערה הקצר מפניה והיא נאנחה בכבדות.
"אני מרגישה כאילו אני לא אחותה יותר. למה היא לא סיפרה לי על זה או הכל דבר שעובר עליה? אני באמת לא מבינה" דנה אומרת העצבות.
עקפתי מיד את האי,נעמדתי מולה ומשכתי אותה לחיבוק חם.
ליטפתי את גבה בזמן שהיא בכתה בשקט.
"הכל יהיה בסדר,דנה. פשוט עובר עליה משהו. את יודעת איך זה בגיל ‏ההתבגרות" היא הנהנה בראש,הרמה אותו מחזי ומשכה באפה.
"צודקת,זה יעבור לה. על מה את רציתי לדבר איתי בדחיפות?" שיט,שכחתי לגמרי למה בכלל חזרתי מוקדם הביתה.
שחררתי את דנה מהחיבוק והתיישבתי לידה על אחד הכיסאות.
"הוא מצא אותי. הוא יודע עכשיו איפה אני עובדת" אמרתי בצרידות קלה.
דנה נראתה לשנייה מבולבלת,"מי... רגע אל תגידי לי שז—"
"אבא שלי. כן"
"פאק" דנה ממלמלת ונראית פתאום אבודה יותר ממני.
"איך את בטוחה שזה הוא?"
"הוא התקשר למשרד שלי,דנה. אני אזהה את קול שלו בכל מצב" הסברתי.
דנה נשמה עמוק,תפסה בידי הרועדת ושאלה,"מה את הולכת לעשות עכשיו?"
"אני חושבת שאני צריכה לעזוב" עניתי בחשש.
נפלה פתאום דממה על החדר.
דנה קפאה במקום אך היא אכן הביטה בי במבט מאוכזב על פניה.
שנאתי את זה שגרמתי לה להתאכזב ממני אך ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. 
אם אבא שלי ידע איפה היא גרה,איפה הן גרות.
הוא ינצל את זה נגדי וינסה לפגוע בהן.
וזה ממש לא בא וחשבון.
אני חייבת להגן ‏על שניהם ובמיוחד על התינוק שלי.
אני מניחה את ידי על בטני ועוצמת את עיניי בחוזקה.
איך אני אמורה לספר את זה עכשיו לסטפן? עד שהכל ‏הסתדר בינינו שוב.
למה כל דבר טוב אבא שלי חייב להרוס לי אותו?!
סטפן ‏יכעס אבל הוא ‏יהיה חייב להבין אותי,אני ‏חייבת להרחיק את אבא שלי מהם.
"את חושבת שהוא עומד להגיע אלייך?."  שואלת דנה.
אני מהנהנת ופוקחת את עיניי.
ידיה של דנה אוחזות בידיי ולוחצות על להן.
"אוי, מרי."
"זה בסדר. אני בסדר. באמת. אבל... עכשיו את מבינה, נכון? עכשיו את מבינה למה אני צריכה לעזוב?"
"אני מבינה אבל אני עדיין לא חושבת  שלעזוב זה הפתרון. איך זה יפתור משהו?"
"את לא מכירה את אבא שלי," אני ממלמלת בקדרות.
"אם הוא כל כך נחוש למצוא אותך, כמו שאת מציגה את זה, זה רק מחזק את הנקודה שלי." היא רוכנת קדימה בשביל שרק אני אשמע אותה, "הוא לעולם לא יפסיק לרדוף. את לעולם לא תפסיקי לברוח. זו לא דרך לחיות. ‏בנית פה פאקינג חיים,מרי. את לא יכולה לתת לו לנצח!"
"מה היית רוצה שאעשה, דנה?" כאב חד עולה בעיניי בגלל הדמעות. "שפשוט אתן לו למצוא אותי? שאתן לו לגרור אותי בחזרה אל הבית שבו גדלתי? אני לא יכולה לחזור לשם. העברתי את הילדות שלי בספירת הימים עד שאהיה בת שמונה־עשרה, כשחשבתי שאשתחרר ממנו," אני צוחקת בקול שבור.
"אני סוף־סוף בת עשרים ושתיים, אבל אני עדיין לכודה בדיוק כפי שהייתי קודם."
"לא. את לא." ידה אוחזת בידי בחוזקה. "את אדם מבוגר. יש אנשים שאוהבים אותך ונמצאים כאן מאחורייך! אל תחשבי שאנחנו נעזוב אותך במצב כזה. אין פאקינג מצב! את חייבת לספר את זה לסטפן עם את רוצה לבנות איתו חיים בקרוב. ויותר חשוב" עיניה של דנה מביטות על בטני.
"את צריכה לחשוב על התינוק, הוא הדבר החשוב ‏שאת צריכה להגן עליו כרגע"
"אני מפחדת," אני מודה בקול רך. "אני יודעת. תאמיני לי, אני יודעת. ואני מבטיחה לך שאנחנו נעבור את זה ביחד. אין מצב בעולם שאני יעזוב אותך ברגע כזה או בכלל" דנה אומרת בביטחון.
אני מהנהנת. "אני יודעת אבל אני לא יודעת איך לכבות את הפחד הזה. אני שומעת את הקול שלו ואני פשוט... נלחצת."
"מתעללים מקבלים רק חלקיק מהכוח שלהם מאיום פיזי. רוב ההשפעה שלהם נובעת מהפחד שהם מעוררים בלי להרים אצבע. אם תסרבי לפחד... את תעלימי הרבה מהכוח שיש לו עלייך." "אבל איך? איך מפסיקים לפחד? את גורמת לזה להישמע פשוט."
"זה לא. להיות בעלת כוח במקום פחד זה הדבר הכי קשה בעולם." הקול שלה יורד נמוך יותר. "אולי אי אפשר לעצור את זה. לא לגמרי. אולי אפשר רק למצוא דרכים קטנות להתגבר על זה." היא מתבוננת בי ומחייכת ברכות. "שנת לילה טובה וארוחה ביתית הן בטח מקום טוב להתחיל בו."
"את רוח מנחה די מעולה, את יודעת," אני אומרת אחרי רגע. "אם אני חושבת על זה. את בהחלט צודקת," היא מהנהנת ומלטפת את שערי.
זה גורם לי לצחוק בקול.
‏לא יכולתי לבקש חברה יותר מושלמת מדנה.