המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 49

מרי

מה קרה עכשיו.
הו אלוהים איזו פדיחה!
אני לא מאמינה שסטפן כמעט ראה אותי מקיאה במשרד שלו.
מאיפה לעזאזל בכלל הגיע הבחילה הנוראית הזאת?
ולמה דווקא עכשיו?
למה?!
הלכתי הלוך ושוב במשרדי והרגשתי כל כך מוטרדת.
צלצל הטלפון שלי גרם להיעצר ולהביט לעברו.
שמה של דנה מהבהב על הצג.
הרמתי אותו משולחני ועניתי מיד לשיחה.
"הלו?"
"היי,ילדה. אני שאנון דיברנו וחשבנו אולי על הערב סושי. זורם לך?" רק מהמילה סושי העלתה לי שוב בחילה נוראית.
הנחתי את ידי על פי בשביל לעצור את עצמי מלהקיא שוב.
"תגידי,דנה. יכול להיות שהיו לך בחילות אחרי ארוחת הבוקר?"  שאלתי אותה.
"לא,למה? קרה משהו?" היא שאלה בדאגה.
"את האמת שכן. ‏כמעט הקאתי במשרד של סטפן היום" הסברתי.
"מה?! בבקשה תגידי לי זה לא קרה" היא נשמעת המומה לגמרי וקצת משועשעת.
"זה לא מצחיק,דנה. יש לי בחילות איומות מהרגע שהגעתי למשרד."
ואני נורא מפחדת ממה שעובר לי כרגע בראש.
בבקשה שזה לא היה זה.
"את לא חושבת שז...."
"לא! שלא תעזי להשלים את המשפט הזה! אני לא רוצה לשמוע" אמרתי בבהלה.
אין מצב.
אין פאקינג מצב שאני בהריון.
אני ממש לא צריכה את זה כרגע או בעתיד הקרוב לעין.
"אני קונה לך בדיקה" עונה דנה במהירות.
"מה?! לא,דנה. את ממש לא צרי—"
"שקט. את לחוצה עכשיו,מרי. תקשיבי לי טוב. תעבירי את היום הזה ברוגע בשביל שסטפן לא יחשוד במשהו וברגע שתגיעי הביתה את תעשי את הבדיקה הזאת,את שומעת" הנהנתי אפילו שידעתי שהיא לא רואה אותי.
"כן" עניתי בקול רועד.
"מצויין. עכשיו תעשי את העבודה שלך ונתראה יותר מאוחר בבית" אני בולעת רוק מרוב לחץ.
"אני פוחדת,דנה" לחשתי לטלפון.
"הכל היה בסדר,ילדה. את יודעת שאני תמיד יהיה לצידך,נכון?"
"נכון"
"יופי. נתראה מאוחר יותר" דנה ניתקה את השיחה ואני גנחתי מרוב תסכול.
התיישבתי על הספה,הנחתי את ראשי בין ידיי ועצמתי את עיניי.
בבקשה שזה לא יהיה זה בבקשה.

.............

דנה

מרי נעלה את עצמה בחדר האמבטיה בשנייה שהיא חטפה את הבדיקה הריון מידי ומאז לא שמעתי ממנה.

דפקתי שוב על הדלת וניסיתי את מזלי בפעם השלישית להיום.

"ילדה,מה קורה שם? את בסדר?" שאלתי בחשש.

נשמע רעש שקט של בכי אך מרי עדיין לא ענתה לי.

"היא עדיין לא יצאה משם?" שאנון שאלה בדאגה ונעמדה לידי.

"לא. היא גם לא עונה לי" הסברתי.

"מה היא תעשה עכשיו אם זה יהיה נכון?" כרכתי את זרועי סביב כתפייה של אחותי הקטנה וחיבקתי אותה.

"אנחנו נהיה לצידה לא משנה מה יהיה התשובה ,נכון?"

שאנון שלחה לעברי חיוך קורן.

"ברור. אין מצב שאנחנו עוזבות אותה עכשיו" בשנייה ששאנון סיימה את המשפט שלה, הדלת הרחצה נפתחה ומרי עמדה שם כשדמעות ירדו מעיניה אך היא נראית מאושרת מאשר מוטרדת.