המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 47

מרי

אני לא מאמינה שהוא שוב מסתיר ממני דברים.
אח?!
פאקינג יש לו אח קטן?!
מה לעזאזל?
מאיפה הוא יגיע עכשיו.
הלכתי הלוך ושוב במשרדי בכעס.
כל דמי רותח מרוב כעס.
מה אני עושה עכשיו?
כבר חזרתי לעבוד כאן ואמרתי לכולם שלום.
אני ממש לא הולכת לעזוב שוב רק בגלל השטויות של סטפן.
אני חייבת את העבודה הזאת בשביל להתקדם לאיפשהו.
דלת משרדי נפתחה בתנופה ודנה נכנסה בסהרה פנימה.
"מה לעזאזל קרה עכשיו?! ואני מאוד מקווה שזה שווה את יום העבודה שלי,מרי!" אומר דנה.
"שבי" ביקשתי ממנה אך היא נשארה לעמוד.
נשמתי עמוק ופשוט אמרתי את זה,"לסטפן יש אח קטן"
עיניה של דנה פערו וגופה פשוט נפל על הספה מרוב הלם.
"מה?" היא שאלה בלחש.
"מה?!" אז היא צעקה את זה.
"תאמיני לי שגם אני הגבתי ככה. הוא עכשיו במשרד שלו,נראה לי שהוא עדיין שם" דנה הרימה את מבטה לעברי.
"את צוחקת אלי?! רגע! יכול להיות שזה הנער היפה הזה שהרגע חלף מעליי כשהייתי בדרך למשרד שלך?!" היא קפצה מהספה ותפסה בכתפיי.
"יכול להיות. איך הוא נראה?" שאלתי.
"שיער שחור,פנים של פאקינג מלאך. אבל הוא נראה לגמרי כמו ילד רע. אה! ויש לו שרוול אחד של קעקועים ביד ימין שלו" אומרת דנה התלהבות.
"כן,זה הוא!" עניתי.
אלוהים.
"וואו,תקשיבי בחיים לא הייתי חושבת שהוא אח של סטפן. הם כל כך שונים." היא אומרת.
"נכון? זה כל כך הזוי ברמה קשה. סטפן כזה בלונדיני עם עיניים ירוקות ואיש עסקים מצליח ואחיו עם שיער שחור ועיניים כחולות שנראה כמו הילד הכי רע שראיתי בחיים שלי!" אמרתי בהלם מוחלט.
"לעזאזל,מאיפה הוא בא בכלל?" שאלה דנה.
"אין לי מושג. אני וסטפן ‏התווכחנו ופתאום הוא נכנס פנימה. ואז בום. יש לסטפן אח קטן" ‏תיארתי את זה בדרמטיות.
"הלם מוחלט" ממלמלת דנה.
סטפן פשוט לא יאמן,איך הוא יכול לא לספר לי כזה דבר.
אח קטן?
באמת?
יש במשפחה הזאת מלא הפתעות.
"אז מה עכשיו?" שאלת דנה.
"את הולכת ל‏התפטר?" היא ממשיכה.
"לא" דנה נראית מופתעת מהתשובה שלי.
אפילו אני מפתיעה מעצמי.
אך אני לא יתן לו שוב לשבור אותי.
חזרתי לעבוד כאן בשביל עצמי לא בשבילו.
אני יכולה לשרוד פה עד שאני יכולה לעמוד שוב על רגליי ולהתחיל ללמוד את הלימודים שתמיד רציתי.
"באמת?" דנה אחזה בידיי והביטה לתוך עיניי.
"את בטוחה שאת רוצה ‏להישאר כאן? את לא חייבת,את יודעת?"
"כן,אני יודעת. אבל אני עושה את זה בשביל עצמי,דנה. לא בשבילו. אז הכל טוב" דנה מהנהנת ומביטה על השעון שעל זרועה. "טוב,אני צריכה ללכ—" דלת משרדי נפתחה שוב ומארק עמד שם כשעיניו לא יורדות לשניה מדנה.
דנה משלבת את זרועותייה על חזה ומביטה גם היא על מארק אך במבט עצבני על פניה.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה אותו בכעס.
"רק לדבר. אני יכול?" מארק מביט אלי בשאלה.
"זה בסדר?" שאלתי את דנה.
"כן. זה יקח רק כמה דקות" היא עונה אך לא מביטה לעברי כשהיא אומרת את זה.
אני מהנהנת ויוצאת ממשרדי.
מעניין מה קורה שם?
מה קורה איתם?
בכל פעם שאני מעלה את מארק באיזו שיחה שלי ושל דנה,היא ישר משנה את הנושא.
זה באמת מעניין אותי למה.
אני פוסעת את דרכי במשרד אל חדר המטבח,כשאני מגיעה לשם אני רואה את אחיו הקטן וחדש של סטפן,נשען על דלפק ושותה כוס מים.
"סליחה. לא ידעתי שיש פה מישהו. אני אלך" אמרתי בנימוס.
לא היה לי מצב רוח להתמודד גם איתו להיום.
"את לא צריכה ללכת. זה בסדר,תישארי" הוא אמר בטון צרוד ומניח את כוס המים שלו על הדלפק.
"אני הולך גם ככה" הוא לוקח את הז׳קט העור שהיה מונח על משענת הכיסא שיהיה ליד השולחן העגול שם.
הוא לובש אותו אך לפני שהוא מכסה את זרועותיו,אך הספקתי לראות שיש על זרועו שרוול של קעקועים כמו שיש לסטפן וכמו שדנה אמרה.
זה מוזר.
הוא מכניס את כפות ידיו לתוך כיסיו ובא לעקוף אותי אך לפני שאני שמה לב למה שאני עושה,אחזתי בזרועו ועצרתי אותו.
"אתה באמת אח של סטפן?" שאלתי בלחש.
אחיו של סטפן הביט אלי במבט קר על פניו אך משהו בעיניו נראה כמו כאב כשהוא הביט בי.
"לצערי כן." הוא ענה בקצרה,שחרר את זרועו מידי ויצא מהחדר.
יש בו משהו קר,משהו שאני פעם הכרתי מאוד טוב בעבר.
כאב.
כואב לו.
אבל למה?
משהו התוכי רוצה לעזור לו,אפילו שאני לא מכירה אותו בכלל.
וזה מאוד מוזר.

.......................

סטפן

רעש חזק של משהו נשבר ‏מושך את שומעת ליבי ברגע שאני נכנס לתוך הבית.
"מה לעזאזל הוא עושה עכשיו?!" אני ממלמל לעצמי בכעס ונכנס במהירות לאזור הסלון.
אני מוצא את דיימון שוכב על הספה הגדולה כשהוא צופה ‏בטלוויזיה אך שאני מתקרב יותר אני שם לב לכוס שבורה לרסיסים על הרצפה לידו.
דמי מתחם מרוב כעס.
אני הולך להרוג את חרא הקטן זה.
"מה אני פאקינג אמרתי לך?!" שאגתי עליו.
דימון ‏הרים את מבטו באדישות לעברי,"לא זוכר" הוא אומר באדישות ומושך בכתפיו.
אני מרגיש כאילו אני הולך ‏לאבד את זה לגמרי.
בדיוק כשאני בא ‏התקדם אליו ולהיכנס באם אמא שלו,באותו רגע רות מתפרצת פנימה עם ‏מטאטא ויעה .
"מה את עושה?" רות נעצרה במקום והביטה בי במבט מפוחד על פניה.
"מנקה,אדוני" היא עונה בלחש.
אני מענען בראשי מרוב כעס.
"ממש אבל ממש לא! הוא ינקה את זה. הוא שבר. הוא ינקה!" נהמתי עליו.
דיימון מגלגל עיניים בזלזול בזמן שהוא קם מהספה והתחיל להתרחק ממני. "לאיפה אתה חושב שאתה הולך?!" שאלתי.
"לחדר שלי" ענה.
הרגשתי שאני עומד להתפוצץ בעוד דקה בדיוק.
"תעצור עכשיו!" שאגתי.
דיימון עצר במקום שגבו מופנה אלי.
"רות תעזבי אותנו,בבקשה" ביקשתי ממנה.
רות הנהנה וברחה במהירות מהחדר.
דימון הסתובב אלי,הכניס את ידיו בכיסיו והביט בי בשעמום.
"למה אתה פה?" שאלתי בייאוש ועברתי את ידי בשערי.
"למה ‏בעצם לא הלכת לאמא?" המשכתי.
דיימון הפסיק להביט בי באדישות ועל פניו הופיע עכשיו במבט עצבני.
"כי היא חרא של בן אדם! חשבתי שאולי אחי הגדול כן אשמח לראות אותי אחרי חמש שנים,אך כנראה שטעיתי" הוא נהם.
הרגשתי כאילו משהו בועטת לי בבטן ורוב הכאב שעבר לי שם עכשיו.
לא חשבתי בכלל שהוא רוצה לראות אותי שוב.
ממה שאני זוכר הוא שנא אותי נורא פעם.
"אבל מה קרה פתאום? עבר פאקינג חמש שנים,דיימון! אז למה עכשיו?" שאלתי והתקדמתי עליו.
דיימון לקח צעד אחורה והתרחק  ממני.
"לא יודע,טוב. אין לי פאקינג מושג למה בכלל באתי לפה" הוא עביר בעצבנות את אצבעותיו בשערו ופער אותו לגמרי.
לא ידעתי מה לומר לו.
חמש שנים לא שראיתי אותו,חמש שנים שהוא לא ניסה אפילו ‏ליצור איתי קשר.
אני לא יגיד שגם אני ‏צדיק פה,אך אני כן שמתי עליו עין במשך חמש השנים אלה.
גם אם זה היה לנסוע ארבע שעות רק בשביל לבדוק מרחוק איך הוא.
כן עשיתי את זה.
לא שכחתי מאחי הקטן,פשוט סתמתי את הפה שלי ‏לגביו,כי הוא לא רצה שידעו שהוא אחי.
אז מה אני אמור לעשות עכשיו?
"אמא יודעת בכלל שאתה פה?" שאלתי.
"לא" הוא ענה בזעף.
הנהנתי בראשי ‏לאות הבנה.
"בסדר. אתה רעב?" דיימון הרים את עיניו אל עיניי והוא נראה טיפה בשוק ‏מי זה ששאלתי אותו.
"כן"
"בוא" הלכתי לכיוון המטבח בלי לחכות לו אך ידעתי שהוא בא אחרי.
ברגע שנכנסתי למטבח ראיתי את רות כבר על הסירים,מבשלת.
פניתי להביט שוב על דיימון שעמד עכשיו ליד האי והביט על הסירים במבט מורעב.
"רות,‏תגיש לך צלחת. אבל רק ‏בתנאי שאתה תנקה את הכוס השבורה ‏ששברת מקודם" הסברתי.
"בסדר. אין בעיה" ענה,אך כשהוא עדיין לא הוריד את עיניו מהאוכל.
"מצויין. אני הולך להתקלח" אמרתי ויצאתי מהמטבח.