המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 57

מרי

צלצול של הודעה גורם לי לשלוף את הטלפון מהכיס ולראות שיגיע לי הודעה מסטפן.
"מצטערת,מותק. אני צריכה לענות לזה" אמרתי לשאנון.
"זה בסדר. את יכולה ללכת" היא ענתה בלחש כשהיא ‏מטפסת שוב על המיטה שלה ונכנסת מתחת לשמיכות.
זה שובר את ליבי לראות אותה ככה אך אין לי כל כך איך לעזור לה אם היא לא תספר לי ואפשר להבין גם את דנה.
במקום לענות לה,אני יוצאת מחדרה בשקט ונכנסת לחדרי במקום.

סטפן: ערה?

חיוך נמרח על שפתיי.
חשבתי שהוא כבר ‏שכח ממני.

אני: כן

סטפן: ‏מצטער כל כך על מה שאמא שלי עשתה. לא היה לי מושג שהיא תגיב ככה. אני מצטער.

אני בולעת רוק כשהוא מזכיר את אימו.
איף,אני לא יכולה לסבול את האישה הזאת.
מאז שהיא גילתה עלי ועל סטפן היא רק רוצה להפריד בינינו בכל הזדמנות שיש לה.
ואני חשבתי שרק ההורים שלי משוגעים,מסתבר שלא.

אני: זה בסדר,זה לא קרה באשמתך. אתה לא ידעת מה הולך לקרות.

אני ‏מרגיע אותו,גם כשבתוכי אני מרגישה סערה.

סטפן: לא זה לא בסדר. היא עברה כל גבול!

בזה הוא צודק במאת האחוזים.
אך במקום לרשום לו את זה,אני מעדיפה לשנות את הנושא.

אני: איך דיימון? הוא היה מחוץ לדירה של דנה אתמול והוא לא היה נראה כל כך טוב.

סטפן: מה?! מה הוא עשה שם?! למה הוא בכלל להגיע אליכם?!

לפני שאני מספיקה להגיב,שיחה נכנסה מסטפן
"הלו"
"עכשיו תסבירי לי יותר ברור. למה אח שלי היה אצלכם" הוא אמר בטון קצת כועס.
"אז ככה.... חזרתי מהמשרד מיד לבית ואז כש‏הגעתי פשוט ראיתי אותו עומד מול הדלת של דנה. נראה שמשהו מציק לו ,סטפן. ‏ניסיתי ‏אולי לדבר איתו?" שאלתי בדאגה.
אנחה ‏ארוכה נשמעה בצד השני של הקו.
"ניסיתי,טיילור. הוא לא מוכן לדבר איתי." הוא ענה בעצב.
"ברגע שנכנסתי הביתה הוא נסגר מפני שוב ונעלת את עצמו בחדר עד עכשיו." הוא מסביר.
"אני כבר לא יודע מה לעשות,טיילור" נשמע כאב בקולו.
יכולתי לראות שהוא ממש מנסה להתקרב לדיימון אך ‏מקצת שראיתי מדיימון הוא לא נראה מעוניין כל כך.
זה כואב לי מאוד בשביל סטפן.
כי הוא באמת מנסה.
"תן לו קצת זמן. הוא בסוף יבוא אלייך כי כרגע יש לו רק אותך" אמרתי ברוגע.
"מה הייתי עושה בלעדייך,טיילור? תודה שאת מבינה אותי" הוא הודה לי.
"תמיד" עניתי בחיוך.
אפילו שידעתי שהוא לא יכול לראות אותי.
הבטתי לעבר השעון שעל השידה וראיתי שכבר מאוחר.
כדאי שאני כבר יחתוך לישון.
"סטפ—"
"אני אוהב אותך" הוא קטע אותי.
הרגשתי את לחיי מסמיקות מרוב רגש.
גיחכתי בגרוני ולחשתי לו,"גם אני אותך" הנחה שקט נשמע בצד השני של הקו,כאילו עוקל לו כשאמרתי את זה.
"תודה,טיילור. הייתי צריך לשמוע את זה" חייכתי בשקט.
"אממ.. סטפן?" אמרתי אחרי דקה כי נזכרתי שלא אמרתי לו באיזה יום הבדיקה שלי.
"כן?" שאל בקול צרוד.
"רק רציתי להגיד לך באיזה יום הבדיקה שלי. זה יהיה ביום שלישי בשעה 8 בבוקר. אתה תגיע,נכון?" שאלתי בחשש.
"ברור שאני ‏יהיה שם. אל תדאגי,טיילור. אני תמיד אהיה שם בשבילך לא משנה מה" החיוך שלי התרחב עוד יותר.
"תודה,סטפן"
"אין לך מה להודות לי. עכשיו לכי לישון. את בטח גמורה" הוא אמר ברוגע.
"כן. אפשר לומר" גיחכתי.