המזכירה שלי . ספר ראשון בסדרה

פרק 67

שישה חודשים לאחר מכן....
מרי

"מוכנה?" דוקטור רוס שואל. "לא," אני מודה.
אתמול בלילה ‏התחיל לי צירים וירד לי המים.
לבית החולים והתאשפזנו לקראת הלידה,אך אחרי שמונה שעות אנחנו עדיין כאן ועדיין ללא תינוק בידיים.
דוקטור רוס אומר שאני בפתיחה של ארבע ‏אצבעות אך זה עדיין לא מספיק,כי לפני ‏אולטרסאונד נראה שהראש של התינוק גדול מדי וצריך לחכות עוד קצת.
אני מחכה כבר שמונה שעות ורק רוצה לסיים עם זה כבר.
גל חום נוסף עובר בגופי וגורם למצחי תופסת של זיעה.
אני מחזיקה חזק בשתי ‏שני צידי המיטה ונושמת עמוק בשביל לעצור את הכאב.
"מרי, התינוק בסדר גמור ואין לך שום סיבה לחשוש. הלידה לא האמורה לקחת הרבה זמן אך זה עדיין ‏תלוי בתינוק שלך. ברגע שתשמעי את התינוק שלך בוכה ‏תדעי שהכל עבר בהצלחה." הוא מבטיח. אני
מסתכלת על סטפן העומד ליד הדלת ומזהה את הלחץ בפניו. הוא מתוח מהרגע שירד לי המים.
אני לא מבינה ממה יש לו לחשוש? זה לא שהוא עובר עכשיו את מה שאני עוברת.
טוב עכשיו אני נשמעת סתם רעה. ‏הורמונים האלה שיגעו אותי לגמרי.
טוב יש לסטפן סיבה לפחד,ממני. כל החודשים האחרונים ‏שיגעתי אותו ו‏התעצבנתי עליו על כל דבר קטן.
הייתי נוראית.
במיוחד שהיה מדובר במין התינוק.
אני לא רציתי לדעת עד הלידה בשביל הפתעה לגלות אחר כך.
אך לא הסכים וכן רצה לדעת מה יש לנו,אחרי ריב גדול וצעקות בסוף ניצחתי.
יותר נכון דנה איכשהו הצליחה ‏לשכנע אותו,לסתום ולהקשיב לי.
אהה,גם סיימתי את הלימודים שלי בהצלחה,יש לי ‏להשלים פה ושם אבל אחרי הלידה אני סוף סוף פותחת את המותג שלי.
אני כל כך מתרגשת!
לא מאמינה שזה באמת קורה לי,אחרי כל כך הרבה זמן אני יכולה להגשים את החלום שלי.
דנה עזבה את העבודה שלה בשביל לעזור לי עם התינוק או התינוקת שלנו.
אך היא לא דואגת בקשר לכסף כרגע כי היא ‏ ‏חסכה מספיק כסף בשביל להחזיק את עצמה עד שנתחיל לעבוד במותג.

לאחר שעתיים נוספות,אח ואחות נכנסים לחדר, ‏התחילו להכין אותי לקראת הלידה.
לחץ אדיר הופיע פתאום בחזי.
זה באמת קורה! אני הולכת לפגוש את התינוק שלי!
אנשי הצוות מתחילים לשנע את המיטה ‏לקראת הלידה.
אני מחייכת בכוח ומזכירה לעצמי לנשום,ידו של סטפן עוטפת את ידי ומעניקה לי כוח.
"אני יכול להישאר?" שואל סטפן את דוקטור רוס.
"ברור . תישאר ותחזיק לה את היד חזק."
"מתחילים." דוקטור רוס מכריז.
רוס מזיז את רגליי,אני מרגישה משהו מוזר במקום הפרטי שלי אך לא אומרת דבר כי הכאבים הורגים אותי.
אני לא משחררת את כף ידו של סטפן, מרגישה את אגלי הזיעה על מצחי
למרות הטמפרטורות הנמוכות. "מרי,תתחילי לדחוף." מבקש הדוקטור ואני מדי עושה כדבריו.
"אההה!" צרחה חומקת מפי אחרי הגל כאב הראשון.
הו אלוהים זה נורא!
"עוד דחיפה,את בדרך לשם" אני ממשיכה בכל כוחי אך הכאבים גוברים עלי.
"אני לא יכולה! זה כואב מדי!" אני מתחננת.
"את יכולה ואת ‏אלופה. אני רואה את הראש. עוד קצת והתינוק בחוץ" אני ממשיכה,לוחץ עוד ועוד.
אני עוצמת את עיניי ומחכה שהכול יסתיים.
עד שלפתע נשמע בקול של בכי.
לעולם לא אשכח את צליל הבכי הראשון. ליבי מתרחב ובן רגע לרגע.
מתמלא באהבה עצומה שכמוה לא
הכרתי."מזל טוב, נולד לכם תינוק יפייפה כמו ההורים שלו," דוקטור רוס אומר. "מרי, תגידי שלום לבן שלך" יש לנו בן.
אני לא מאמינה!
אני מסתכלת על התינוק הקטנטן ובכיי מתחזק. הוא מניח אותו על חזי ומגע פניו על עורי מציף בו אושר עצום. "תראה אותו, סטפן, הוא אמיתי." סטפן מוחה את הדמעות ומניח בעדינות את ידו הרועדת על גבו של התינוק.
"אבא, רוצה לחתוך את חבל הטבור?" דוקטור רוס עומד לצידו ומושיט לו מספריים. אני מסתכלת עליו באושר שלא ידעתי שאפשר בכלל להרגיש. סטפן  גוזר את חבל הטבור והוא מניח את התינוק חזרה על חזי.
"אני לא מאמינה," אני ממלמלת,
"יש לנו תינוק."
"את אימא." סטפן מסתכל עלינו
במבט מלא באהבה ומצלם אותנו.
"אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך המון. אוהב ‏את שניכם. את ‏תהיי אמא מעולה,אני יודע את זה."
אני מחייכת אליו כשדמעות יורדות מעיניי.
"תודה שאתה תמיד פה"
סטפן נושק לראשי ואז למצחו של התינוק שלנו.
״אני תמיד יהיה פה" הוא לוחש לי.
"אז איך נקרא ל קטן הזה?" שאל סטפן.
"מה ‏דעתך על ‏ג׳ייק?" שאלתי.
"אממ... כן. אני חושב שזה מושלם."

...............

"דודה שלו מאוהבת בו! ‏אמאל'ה,הוא הדבר הכי מתוק שראיתי בחיים שלי" דנה מחזיקה את ג׳ייק הקטן שלי ומחבקת אותו כאילו היה שלה.
"מתוק,מתוק אך ‏כיסח אותי" אני צוחקת והיא צוחקת איתי.
"איפה שאנון? היא לא הייתה אמורה להיות כאן כבר?" שאלתי בדאגה.
"היא הלכה לבדוק כמה דברים במותג שלך. שלט חסר כלום לפתיחה." היא מסבירה.
"מתי היא אמורה לחזור ללימודים?" דנה מפסיקה לנדנד את ג׳ייק בזרועתיה.
"האמת שגם אני לא יודעת. כל פעם שאני ‏מנסה לעלות את הנושא הזה,היא חוסמת אותי. משהו עובר עליה והיא לא מוכנה לשתף אותי. זה ממש מעציב אותי,מרי" אני מושיט לעברה את זרועותיי.
דנה מניחה את ג׳ייק הישן ב‏ערסל שלו ונכנסת לבין זרועותיי.
"אני מאמינה שהיא בסוף ‏תשתתף אותך. פשוט תני לה קצת זמן. את יודעת איך זה בגיל הזה. הם קשים ומסתירים דברים" אני מלטפת את שערה והיא נאנחת.
"כן,את צודקת. אני צריכה להיות יותר קלה איתה"
"בדיוק" חייכתי אליה.
"אז לא היה ‏בקפיטריה מרק ירקות כמו שרצית,אז ‏הבאתי לך בינתיים טוסט ודיברתי עם רות להביא לך מרק חם מהבית." סטפן נכנס עם שקית חומה לחדר כשאחריו מארק.
"מה שלום הגבר שלנו?" מארק ממהר לעבר ג׳ייק.
"ישן. דנה הצליחה להרגיע אותו קצת" דנה מחייכת בגאווה,תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי יותר."
"הוא מכיר אותך כולה 10 דקות. אל תעופי על עצמך. כולם יודעים שהוא אוהב אותי יותר" עונה מארק.
דנה נראית היא עוד שנייה רוצחת אותו.
הוא בתגובה מוציא לה לשון.
"אולי תפסיקו,אידיוטים. אשתי גמורה מהלידה,תנו לה קצת שקט" אומר סטפן ומתקרב אלי.
"אני בסדר" עניתי. אך צחקתי בגלל הפרצוף שסטפן שלח לעברי.
"את עייפה! הרגע הוציאה את הנסיך שלנו ממך את צריכה לנוח" הוא אומר ברצינות אך על פניו רואים שהוא צוחק.
אני מצחקקת.
"מה שתגיד בוס" עניתי בטון ערמומי.
"אל תעשי את זה. את יודעת מצויין מה זה עושה לי" סטפן מתיישב על הכורסא לידי.
"מה זה עושה לך בדיוק,מר קווין?" שואל מארק בשעשוע.
סטפן זורק לעברו כרית קטנה בשביל למחוק את החיוך מהפנים שלך מארק,מה שלא עוזר כמובן.
"עוף מפה כבר. אתה רק מעצבן אותי יותר"
"מה שתגיד,בוס" מארק חוזר על אותו טון שלי וקורץ לעבר סטפן.
סטפן מתכוון לקום אך דנה ממהרת לעבר מארק ואוחזת בזרועו.
"בוא נזוז בחור גדול,לפני שהוא יהרוג אותך" מארק מביט על דנה כאילו היא כל העולם שלו.
מה שנכון אך דנה לא רוצה להאמין לזה.
קשה לה עדיין לפתוח עבורו את ליבה,אני עדיין לא מבינה למה.
"נתראה מאוחר יותר,מותק!" קראה משנה מאחוריה.
מארק ודנה יצאו מהחדר,נשארנו רק אני וסטפן והנסיך הקטן שלנו.
"איך את?" סטפן אוחז בידי ונושק לה.
"קצת כואב,אבל סובלת בשקט" עניתי ברוגע.
"רוצה שאני יביא לך משהו?" אני מנענעת בראשי שלא.
"מתי אני יכולה להשתחרר הביתה?"
"שאלתי בקבלה,הם אמרו שבעוד יומיים אפשר ללכת" נאנחתי בכבדות,נשענתי לאחור על הכרית הגדולה אך זזתי טיפה בשביל לפנות מקום לסטפן.
"בוא" סימנתי לו עם ידי.
״אני ‏יכאיב לך. לא כדאי"
"אני צריכה אותך" עשיתי לו פרצוף בלתי ניתן לסרב לו.
"בסדר" הוא צחק ועלה לשכב לידי.
סטפן משך אותי אליו כשהוא מניח את ראשי על חזהו ונושק למצחי.
"היית גיבורה היום. אני לא יודע אפילו איך ‏להודות לך" הוא לוחש.
אני מרימה את מבטי לעבר עיניו,"אם כבר אני צריכה להגיד לך תודה. תודה על זה שאתה מאמין בי ועל זה שלא ‏וויתרת עלינו" סטפן רוכן לעבר שפתיי ונושק לי בחוזקה.
"אמרתי לך,אני בחיים לא יוותר עליך. ‏גם אם יצמידו לי אקדח לרקע,אני לא יוותר. את כל העולם שלי. ‏שניכם עכשיו כל העולם שלי" דמעות התחילו לעלות בעיניי.
"אני אוהבת אותך"
"אני יותר"