אהובה

פרק 10

נקודת מבט - אליאנה
"היי, איך אתה מרגיש?" לוקה נכנס לבית חוף של משפחת רוסו. כבר הספקתי לעשות סיבוב. הבית גדול מאוד אפילו לבית חוף. סטפני עשתה לי סיבוב קצר, סיפרה לי איפה כל אחד ישן, למזלי יש חדר שינה נוסף ככה שאני אשן שם.
השעה אחת בצוהריים של יום אחרי, ולוקה חזר הביתה הוא נראה יותר טוב, לא שהוא לא היה נראה טוב לפני. הוא נראה בריא יותר, חזק יותר. הוא עומד והולך לבד, אני רואה שהוא מתקשה מעט אבל הוא מסתיר את זה.
"יותר טוב" הגיב ועלה במדרגות. או... קיי מוזר. ביומיים האחרונים דיברנו הרבה והרגשתי שאנחנו מתקרבים אבל עכשיו מרגיש לי שחזרנו להתחלה. אבל אני לא נותנת לזה לאכזב אותי. או שכן כי שנייה אחרי זה אני נכנסת למטבח ומכינה לי לאכול.
אני הכנתי לעצמי סלט קפרזה וכמה ברוסקטות, לא ידעתי אם להכין גם לאחרים אבל מאוחר מידי והתיישבתי לאכול, לבד. לוקה בחדר שלו אני מניחה, סטפני לא נמצאת בסביבה וגם כן ההורים שלהם.
אני נאנחת פותחת את הטלפון שלי ונכנסת לשרת הפרוץ שלי כדי להיכנס לאינסטגרם קצת, כשלאנה גילתה שאני לא יודעת מה זה רשתות חברתיות היא לקחה על עצמה משימה לעדכן אותי בהכל. כשהצלחתי לפרוץ את הטלפון שלי היא הסבירה לי על חשבונות מזויפים כדי שאבא שלי לא ימצא אותי בטעות.
אז יש לי חשבון מזויף שאני משתמשת בו כדי לגלוש ולהעביר את הזמן, נגיד עכשיו אני רואה סרטון של מישהי שמטיילת בפריז, הכל יפה כל כך, צרפת יפה כל כך. אני בטוחה שלאנה אוהבת את צרפת בגלל האופנה והסטייל.
אני לא אשקר שלא רציתי לעזוב את הארץ, בחיים לא הייתה לי חופשה לארץ אחרת בקושי פה אני יוצאת מהעיר לפעמים. מזלי אבא שלי שלח אותי לשיעורי העשרה ככה שאני יודעת אנגלית כמעט כמו שפת אם אבל המבטא שלי עדיין משתלט מעט.
סטפני אומרת שהמבטא שלי חמוד אבל לפעמים קשה לי לבטא מילים מסוימות וזה די מביך, אבל היא ממש סבלנית איתי ומתקנת אותי עד שאני מצליחה. היא כל כך נחמדה אלי. אני שמחה שהיא תהיה לצידי אחרי שנטוס ואני אהיה לבדי בניו יורק. כאילו לא באמת לבד אבל עדיין.
---------------
הימים עברו ולא דיברתי עם לוקה כמעט בכלל, הוא פשוט היה נעלם לרוב היום לפעמים מופיע, כשהוא הופיע לכמה שניות ביום הייתי אומרת לו שלום אבל הוא לא היה ממשיך את השיחה ככה שהחלטתי לרדת מלנסות לשחוח איתו.
עכשיו אמצע הלילה ומחשבות מטרידות את ראשי ואני לא מצליחה להירדם, אני יושבת בחוץ על הכורסא בחצר, האוויר נעים ואני מכוסה בשמיכה פרוותית. יהיה בסדר? כן ברור שיהיה.
לא אבא ולא אמא יצרו איתי קשר בשבוע שלא ראיתי אותם, אפילו לא אחרי האירוע, אבל ראיתי שהם שלחו ללוקה סלסלה להרגיש טוב יותר. אני לא יודעת אם זה גרם לי להרגיש יותר כועסת או מאוכזבת. אבל למה אני מרגישה ככה? אני ידעתי שככה הם יגיבו, זאת הסיבה שלא חזרתי איתם אחרי האירוע.
הדלת למרפסת נפתחת ואני מסתכלת ומופתעת לראות את לוקה יוצא אלי, "לא מצליחה להירדם?" שאל והנהנתי עם חיוך קטן. הוא התיישב לידי "גם אתה?" שאלתי והוא נאנח "משהו כזה" הוא כזה מסתורי לפעמים.
המקום הזה יפהפה, הבית נמצא על הר בטוסקנה, הבית מהמם, עיצוב אדריכלי איטלקי ישן, החצר גדולה עם בריכה ומעבר לבריכה יש נוף עוצר נשימה הוא הכי יפה שראיתי, של גבעות, עצים, דשא, חיים וחופש. כרגע חושך ככה שאי אפשר לראות טוב אבל בבוקר מהמם כאן.
"לשם מה באת?" שאלתי והוא הסתכל עלי במבט מבולבל "התעלמת ממני במשך שבוע ופתאום אתה בא לשבת איתי סתם ככה? מה קרה?" ידעתי שהייתי קצת חצופה אבל זאת האמת. "אנחנו מקדימים את החתונה לשבוע הבא" הפיל עלי את הפצצה ופערתי את עיניי, מכל הדברים שחשבתי שיאמר זה לא אחד מהם.
"מה? למה?" שאלתי ישר "בגלל שהתקיפה שהייתה במסיבת אירוסין שלנו הייתה מכוונת אלייך, אני לא יכול להגן עלייך טוב כאן, אנחנו נתחתן ונטוס לניו יורק, שם תהיי בטוחה יותר" הסביר ופחד חלחל בתוכי כשהבנתי שאני המטרה. אף פעם לא הייתי המטרה. אבא שלי הסתיר אותי כל כך ככה שחצי מהחיים שלי הייתה שמועה אם אני קיימת בכלל.
אבל עכשיו הגיעו אנשים במטרה לחסל אותי, לולא לוקה אולי הם היו מצליחים. אני לא רוצה לטוס ולעזוב את לאנה ורפאל, את הבית שלי, את ארץ המולדת שלי. אבל אני מבינה שאין ברירה וזה יקרה במוקדם או מאוחר ואם זה מסכן את חיי אז נתחתן מוקדם.
רציתי להסכים אבל לוקה קטע אותי "לפני שאת אומרת משהו, החתונה תתקיים עוד 6 ימים, באותה כנסייה, האורחים כבר קיבלו עדכון לגבי השינוי בזמנים. תצטרכי ללכת עם מי שתרצי לקנות את השמלה ואנחנו נדאג לכל השאר" הסביר "וואו, זה נהיה אמיתי" מלמלתי "כן" נאנח והעביר את ידו בשערו.
"אז בסדר?" שאל וחייכתי ששאל את דעתי "כן, ברור." משהייתי קטנה לימדו אותי לא לדבר חזרה לאנשים, גם אם לא הייתי רוצה להתחתן לא יכולתי לומר לו. אבל זה בסדר. אני חושבת. יהיה בסדר. הוא הנהן והתרומם על רגליו והושיט לי את ידו "את מתחתנת בעוד 6 ימים את צריכה לישון כמו שצריך" אמר וזה גרם לי לתחושה מוזרה בבטן התחתונה שלי, לקחתי את ידו והוא ליווה אותי לחדר שלי "לילה טוב" אמר "לילה טוב" קולי לא עלה על לחישה, לוקה מבלבל אותי מאוד אבל זה מרגיש טוב.
------------------
"תצאי אלינו כבר" לאנה אמרה בייאוש מאחורי הווילון של התא מדידה בחנות שמלות כלה. לאנה הביאה לי את השמלה הזאת והיא הרבה יותר חשופה ממה שאבא שלי אי פעם ירשה לי, רואים לי את כל הכתפיים והמחשוף נמוך יותר מבדרך כלל, יש לי שסע עמוק שחושף את כל רגלי השמאלית.
למזלי כיסיתי את כל הצלקות שלי. השמלה מהממת. אני מרגישה מהממת, נשית, סקסית. משהו שלא הרגשתי אף פעם. דמעות עלו וסירבתי לבכות. אני חייבת לצאת מהשמלה הזאת. אני מוציאה את הראש שלי ורואה את לאנה, רפאל, סטפני ואמא של לוקה וסטפני – לורה. מחכים בצפייה שאצא "לא אהבתי את השמלה אני רוצה לנסות אחת אחרת." ביקשתי והמוכרת הלכה להביא לי משהו אחר.
"מה למה? תראי לנו" לאנה ביקשה והנדתי בראשי עדיין מחזיקה דמעות. לאנה קמה על רגליה והתקדמה אלי ודחפה אותי קלות לתוך התא וסגרה אחריה את הווילון. "פאק אלי את מהממת על מה את מדברת?" היא סרקה את כולי ותפסה את ידי וסובבה אותי "אלי את לוקחת אותה" הודיעה אבל הנדתי בראשי.
"למה לא? תסתכלי על עצמך" היא סובבה אותי לכיוון המראה והסתכלתי על עצמי שוב, היא מלטפת את זרועי ומניחה את הסנטר שלה על הכתף שלי "את יפה אלי, תתרגלי לזה" אמרה ואז נשברתי ובכיתי "אוי אלי" היא חיבקה אותי וניגבה את הדמעות שלי "למה את לא רוצה את השמלה? בגלל אבא שלך?" שאלה ולא עניתי.
אני מפחדת מהתגובה של אבא שלי אבל גם של לוקה, אם אבא שלי מתנהג ככה אולי גם לוקה יהיה כזה. אני לא רוצה לעשות בושות. אבא שלי יקרא לי זונה שוב או יותר גרוע לוקה יקרא לי ככה. אני פשוט מפחדת מהתגובות של כולם.
"את בטוחה שאת לא רוצה לקחת אותה?" שאלה והנדתי בראשי "אני לא מסוגלת" עניתי והיא הנהנה בדיוק המוכרת נכנסה לתא והגישה לי שמלה חדשה היא גם שיבחה אותי על המראה שלי וחייכתי ואמרתי שזה פחות מה שאני מחפשת.
השמלה אחרי זה שלבשתי הייתה יפה מאוד וצנועה מספיק, המחשוף לא חשף כלום והיה עד הצוואר, עם בד חצי שקוף ופרחוני, השרוולים עם אותו בד. השמלה הייתה צמודה בחזה ומותניים ומהמותניים ומטה היא הייתה נפוחה גם כן עם פרחונית מעט. היא באמת הייתה לטעמי אבל היא לא השאירה אותי חסרת נשימה כמו הקודמת.
הרגשתי הרבה יותר רגועה איתה. ניגבתי את הדמעות היבשות שלי ויצאתי עם חיוך מהתא להראות לכולם. כולם החמיאו לי וקיבלתי אישור גדול מכולם. אז בחרתי בה.
חזרתי לבגדיי הרגילים ולורה טיפלה בתשלום למרות שאמרתי שיש לי כסף משלי אבל היא אמרה שזה מתנה מההורים של החתן והסכמתי.