אהובה

פרק 37

"אני לא מבין אותך לוקה, אתה אף פעם לא מרוצה" דניאל הניע את הכוס שלו במעגלים איטיים באוויר, גורם לקרח להשתקשק בדפניי הכוס, "קודם התלוננת שהיא לא רוצה שתתקרב ועכשיו אתה מתלונן שהיא מתקרבת יותר מידי?" אמר ושמעתי את הקול המשועשע שלו. "אם לי הייתה בחורה שהייתה מתעוררת בלילה רק כדי לשכב הייתי מתחתן איתה. למרות שאתה כבר מסודר" המשיך וסיימתי את הכוס שלי בשלוק אחד.
"אני מדבר איתך על כל לילה, היא מתעוררת מסיוט ודבר ראשון שהיא עושה זה לנשק או לגעת בי, כל פעם ב3-4 לפנות בוקר. זה לא תקין" הסברתי לו את המצב, "היא עברה טראומה, כל אחד מתמודד איתה בדרך אחרת" אמר כדרך אגב, "אני רוצה שהיא תלך לפסיכולוגית אבל היא לא מסכימה, היא לא מספרת לאף אחד מה עבר עליה, רק כותבת ביומן שלה." נאנחתי כי אין לי שום אפשרות אחרת, "תקרא את היומן" ענה בפשטות. הנדתי בראשי "היא כבר לא סומכת על אף אחד, אני לא יכול פשוט לקחת לה את הדבר היחידי שעוזר לה לפרוק ואקרא אותו, אני רוצה שהיא תבוא ותדבר איתי" "כמו עם הצלקות?" שאל "כמו עם הצלקות" אישרתי.
אני תמיד ידעתי אליהם וידעתי מי עשה אותם אבל רציתי לשמוע את הצד שלה, איך היא הרגישה באותו רגע וידעתי שלספר מה קרה ישחרר ממנה הרבה לחץ של החזקת סודות. היא הייתה צריכה את זה אז וצריכה את זה עכשיו. אני חושש שקרה שם הרבה דברים שאני לא יודע ואני רוצה להחיות את סטיב רק כדי לרצוח אותו שוב.
"היא דיברה איתי על ללמוד לאתר אנשים" אמרתי, דניאל הנהן כיודע על הנושא ושאל, "ומה אתה חושב?" שיחקתי עם הכוס הריקה שלי שרציתי למלא בעוד מהנוזל החום המשכר הזה אבל ידעתי שאני לא רוצה להשתכר לפני שאני חוזר הביתה. "לא יודע, נשמע שהיא מתכננת משהו" אמרתי בכנות, דניאל הנהן בהסכמה "אני גם חושב, אני חושב שהיא הסתבכה במשהו" העלה מחשבה והחזה שלי התכווץ "הסתבכה? עם מי?" שאלתי ודניאל משך בכתפיו, "לא בטוח אבל בכל מקרה אני חושב שיש דברים שעדיף שהבלונדה לא תלמד, תנסה להוציא ממנה את המטרה לאיתור" אמר והנהנתי.
נקודת מבט – אליאנה
"הנה" אמר לוקה כשהגיש לי שקית סגורה של חברה יוקרתית לבגדים, "מה זה?" שאלתי ועברתי לישיבה במיטה והורדתי את השמיכה ממני, "זאת שמלה, להערב" הסביר "מה יש בערב?" שאלתי בגבות מקווצות, פותחת את השקית ופוגשת בשמלת משי אדומה יפהפייה, הרמתי אותה מולי וראיתי כמה היא חושפת והסתכלתי על לוקה.
"יש היום אירוע" התחיל והלב שלי שקע במיוחד בגלל מה שקרה פעם קודמת, "לוק.." ניסיתי למחות אבל הוא המשיך "הרבה שואלים עלייך, כל יום. אנחנו צריכים להראות נוכחות, את צריכה להראות שמה שקרה לא משפיע עלייך" אמר ודמעות נקוו בעיניי "אבל זה כן משפיע עלי" נכנסתי בדבריו והחזרתי את השמלה לשקית, "אתה יודע הכי טוב כמה זה משפיע עלי" המשכתי והמבט שלו היה קרוע.
"אני יודע" אישר והקלה מילאה אותי "אבל אסור לנו להראות את זה" המשיך וכל ההקלה נעלמה, "לוק!" כעסתי כי אני ממש לא רוצה ללכת למקום שבו כולם ידברו עלי מאחורי הגב אבל חזק מספיק כדי שאני אשמע. רק כדי לעשות את עצמי "חזקה" או שזה "לא מפריע לי".
"אני לא רוצה ללכת, אני לא רוצה." הצבתי עובדה, הוא התקרב אלי ומשך אותי לחיבוק, ראשי נח על החזה שלו, "אני מצטער שאני לוחץ עלייך ככה" ליטף את שיערי "אז אני יכולה להישאר?" שאלתי בתקווה, "לצערי לא" ענה וכיווצתי את אגרופיי סביב החולצה שלו "בואי נעשה עסקה" אמר לבסוף, זה גרם לי לשחרר את אחיזתי ונשענתי לאחור להסתכל בעיניו, איזה עסקה הוא מתכנן.
לא עניתי ככה שהוא המשיך לדבר "אם תבואי היום, לשעתיים בלבד. דניאל אלמד אותך לאתר אנשים" אמר ופערתי את עיניי וסערה התחוללה בראשי, האם כדאי לי לסבול במשך שעתיים כדי להשיג את מה שאני מחפשת? כן. בוודאות שכן, בכל מקרה אצטרך להתמודד עם זה בשלב מסוים אני פשוט אפסיק לדחות את זה.
נסוגתי לאחור והוא שמט את זרועותיו שהיו כרוכות סביבי לחיקו והסתכל עלי בהתעניינות, מחכה לתשובה שלי. הנהנתי "כן, בסדר. דיל" אמרתי והושטתי את ידי והוא לחץ אותה, הוא משך אותי שוב פעם אליו וחיבק אותי קרוב "אני אוהב אותך" נשק לרקתי, "זה קטן עלייך, והשמלה תראה עליך כל כך טוב אני חושש שזאת הייתה טעות לתת לסטפני לבחור אותה" אמר וצחקתי חוטפת נשיקה קטנה וניגשת לשמלה שבברור רואים שסטפני בחרה.
----------------
"את מוכנה לצאת?" שאל לוקה ברכות, אנחנו יושבים במכונית מחוץ לבית משפחת קופר, אלברט קופר מסתבר הוא אחד הבכירים שמתחת ללוקה, אשתו בדיוק ילדה את הבן הבכור שלו והוא הזמין את כולם אליו. אנשים ממשיכים להיכנס לתוך הבית אבל אני לא מסוגלת, היד שלי מרחפת מעל הידית של הדלת אבל היא רועדת מעט. אני פשוט לא רוצה לחוות מה שקרה בפעם הקודמת. לוקה לקח את ידי ועטף אותה בשתי כפות ידיו, עיניי זינקו מהידית לעיניו הכהות "אנחנו יכולים לחכות עוד אם את צריכה" האמירה הפשוטה הזאת הקלה עלי והרגשתי פחות בלחץ, הנהנתי ונשענתי לאחור.
אחרי משהו כמו 7 דקות שקטות בהם רק נשמתי נשימות עמוקות שכנעתי את עצמי לצאת. לוקה הגיש את המפתחות לגבר בחליפה שיחנה את המכונית ואז נצמד אלי וכרך את ידו סביב מותני, התאמצתי לא להישען עליו ולעמוד עם גב ישר והבעה נטרלית.
כשנכנסנו הרגשתי את כל העיניים של כולם עלי, ושמעתי לחשושים, השתנקויות והם לא ניסו להסתיר את זה. אני מבינה למה אבל זה עדיין מרגיש לא נעים, אני לא מתקפלת ולא מתחרטת, אני אסיים את השעה 53 דקות שיש לי פה ונלך. ניגשנו לבר כי שנינו צריכים לשתות משהו, לא רציתי להגזים עם שוטים כי מסתכלים עלי כל הזמן אז לקחתי כוס יין.
לוקה ואני הסתובבנו ודיברנו עם כמה אנשים, יותר לוקה דיבר כי לא הרגשתי צורך לדבר. לאנשים אין גבולות עם השאלות החודרניות שלהם, הם לא מבינים שהשאלות שלהם מחזירים אותי לאותה נקודה.
"איך את מרגישה?"
"כמה זמן היית שם?"
"רזית, לא האכילו אותך?"
"איך את מרגישה?"
"זה חבורה? זה כואב?"
"האמנת שתצאי משם?"
"איך את מרגישה?"
"את בסדר?"
"איך את מרגישה?"
"מתי ילדים?"
"איך את מרגישה?"
איך אתם חושבים שאני מרגישה? אה? חטפו אותי במשך שבועיים, חזרתי מלאה בחבורות, רזה ולא יצאתי מהבית שבועיים, הייתי צריכה פיזיותרפיה כדי לחזור ללכת ולעמוד כמו שצריך. ואתם באמת שואלים איך אני מרגישה? חרא. אני מרגישה חרא, רע, נורא. אני לא יודעת איך אני ממשיכה לקום בבוקר ולהמשיך עם החיים שלי אבל אני פשוט עושה את זה.
כמובן שלא אמרתי את זה, עניתי רק ב"יותר טוב, תודה" או "אי אפשר לשבור אותי בכזאת קלות" רק כדי לבנות את התמונה שלוקה מחפש, אני יודעת שהוא לא מתכוון לרע אבל זה עושה לי רע, אני רואה איך לוקה מנסה להשתיק את כל ההתלחשויות או לשנות נושא שמדברים עלי אבל זה לא מספיק, אני מרגישה חנוקה.
אנחנו עושים עוד סיבוב בבר ואני לוקחת כוס יין נוספת, "אני יוצאת החוצה קצת לאוויר" אמרתי בשקט ללוקה שהנהן וליווה אותי למרפסת עד שקראו לו והוא התנצל והלך. הגינה הזאת נראית גדולה ואינסופית, אני מרגישה טיפה של חופש שמדגדג את קצות האצבעות שלי. אני מתאפקת לא להוריד את הנעלי העקב שלי ולרוץ על הדשא.
אני מטיילת כמה דקות, בין העצים והצמחים, יש פסלים לפעמים ואני שואבת אלי את כל מה שנותנים לי, למרות שהמקום נראה מרוחק ושלא מגיעים אליו הרבה יש שביל מסודר ואורות שמאירים לי את המקום. אני חושבת על לחזור חזרה כשאני שומעת קול שגורם לי לעצור במקום.
"אליאנה, לא חשבתי שתגיעי" רגשות עזים חלפו בי והעיקרי היה פחד, פחד טהור. הסתובבתי באיטיות למקור הפחד שלי, "אבא, איזה הפתעה" אמרתי בקול יציב ככל שיכולתי, הוא עמד מולי, לבוש בחליפה מהודרת, עמידה חסונה ויציבה.
ידי מתהדקת סביב כוס היין שלי, "לוקה לא סיפר לך?" שאל בהתפלאות והרמתי גבה, לוקה ידע שאבא שלי בניו יורק ולא סיפר לי? למה שלא יספר לי? "ברור שלא" צחק "תראי איך את נראית, בטח הבכת אותו כל כך" המשיך והצביע עלי בצורה מזלזלת. הלב שלי התכווץ. השמלה הייתה הכי נועזת שלבשתי עד היום, שמלת משי צמודה מקסי, כתפיות דקות, מחשוף שפתאום נראה עמוק אפילו יותר כשאבא שלי מסתכל עלי.
לא כיסיתי את הצלקות ולא את החבורות, כולם כבר יודעים עליהם ואין לי כוח נפשי ופיזי לכסות אותם, הרגשתי נורא חשופה מולו ומול המבט השופט שלו שלא הצלחתי להתיק ממנו את המבט שלי. הוא התקדם אלי ונרתעתי מעט אבל לא הצלחתי לזוז מהמקום שבו אני נטועה.
"אני לא מאמין שככה את מביכה את המשפחה שלך, מתלבשת כמו זונה, מראה את כל הפצעים שלך." הוא כעס וכל המילים שלו שרטו את ליבי "בואי תיקחי מיקרופון תעלי לבמה ותתחילי לספר את כל הסיפור חיים שלך גם" המשיך "אני מחנך אותך ליותר מזה, את אמורה להיות כנועה, נעימה, ושקטה. לא זה" הצביע עלי ודמעות הצטברו בעיניי וטשטשו את הראייה שלי אבל לא מספיק כדי לראות שהוא עומד ממש קרוב אלי.
"לוקה בטח מתחרט שהוא התחתן איתך" אמר בקול נוטף ארס ומאוכזב "הוא לא" צייצתי "מה?" קולו היה זועם ומופתע בו זמנית, נשמתי נשימה עמוקה ועניתי שוב בקול רם, "הוא לא! לוקה אוהב אותי, כמו שאני" כיווצתי את אגרופי, "את לא עונה לי!" כעס, בחיים לא עניתי לו ככה בטח שלא צעקתי. התכווצתי מהקול הרם שלו וידעתי מה עומד להגיע והתכווצתי מחכה לסטירה שלא הגיעה.
"אתה ניסית להרים את היד שלך על אשתי?" יבבה נפלטה משפתיי בהקלה ששמעתי את קולו של בעלי, ניגבתי את עיניי מדמעות כדי לראות טוב יותר, ידו של אבי מאוגרפת ומורמת באוויר כמוכן להכניס לי מכה, ידו של לוקה תופסת את מפרק ידו בחוזקה והדמות שלו עוצמתית וקרה כלפי אבי.
אבי תלש את ידו מאחיזתו של לוקה והחזיר אותו לחיקו, "אתה לא תלמד אותי איך לחנך את הבת שלי" כעס ולחץ נשמע בקולו, "חינוך? לזה אתה קורא חינוך? זאת התעללות" לוקה כעס והתקרב לאבי בצעדים מאיימים "חוץ מזה היא סיימה להתחנך אצלך, יש לך מזל שהיא חכמה ונבונה מספיק כדי להתעלם מכל מה שאמרת לה כי היא מלאך, ככה שזה לא הגיוני שאתה זה שחינך אותה" אמר ולא שמתי לב אבל הוא כבר חוצץ ביני ובין אבי.
פרצופו של אבי אדום ממבוכה וכעס, הוא פשוט עומד שם ומסתכל עלי בגועל ואכזבה. לוקה הסתובב אלי ותפס את ידי, "הולכים" הודיע וכמעט בכיתי בהקלה, כל מה שרציתי כרגע זה להיכנס למיטה שלי. הוא משך אותי ואבי לא הגיב ונשאר לעמוד שם מסתכל עלי. ממש לפני שנכנסנו הסתכלתי שוב לאיפה שעמד וראיתי אותו שואג על הטלפון שלו אבל לא שמעתי מה אמר.
בדרך ליציאה הראשית לוקה לקח את הכוס מידי ששכחתי שאני מחזיקה והניח על איזה שולחן, אנשים ניגשו אלינו והמשיכו עם השאלות אבל לוקה צעק שיעזבו אותנו בשקט, כדרך אגב הוא נופף לאלברט להודיע שהלכנו ויצאנו החוצה, הגבר שהחנה לנו את המכונית הלך להביא אותה ככה שנשארנו בחוץ מחכים לו.
ניסיתי לעטוף את עצמי כי הרגשתי חשופה מידי, אבל ידיי לא עזרו לי יותר מידי ולפני ששמתי לב לוקה כבר הניח סביב כתפיי את הז'קט שלו, "זאת הייתה טעות" אמר ונשכתי את שפתי התחתונה כדי לא לבכות, בהיתי במגרש המכוניות ורציתי שהוא כבר יגיע, "אני מצטער אהובה שלי, לא הייתי צריך להכריח אותך לבוא" הוא סובב אותי אליו ופגשתי בעיניו הכנות וידעתי כמה הוא מצטער, הנדתי בראשי אפילו לא יודעת מה לומר.
הוא הצמיד אותי אליו ולא התנגדתי אבל גם לא חיפשתי בקרבתו, הוא נשק לראשי והמשיך למלמל סליחות קטנות, המכונית סופסוף הגיעה ונכנסנו אליה.
"למה לא אמרתי לי שהוא יהיה פה?" שאלתי כשהתחיל לנסוע בקול יציב ככל שיכולתי, "לא היה לי מושג בכלל שהוא בארץ" אמר בקול מגונן "איך אתה לא יודע שהוא בניו יורק?" שאלתי לא מאמינה שאבא שלי הגיע לכאן וללוקה לא היה מושג. "אני לא יודע אבל אני הולך לברר את זה"