אהובה

פרק 6

נקודת מבט – אליאנה
אחד השומרים הושיט לי את ידו כדי לעזור לי לצאת מהמכונית, הודיתי לו עם חיוך וקידה קטנה והמשכתי להשתרך אחרי אבי ואימי שהלכו כמו זוג מלכותי, עם החליפה והשמלה היוקרתיים, אני מסתכלת מסביבי כמו ילד קטן בלונה פארק, אני מסתכלת על הדלת הגדולה והמרהיבה, על האנשים הרבים עם חליפות ושמלות יפות. על השולחנות שמסודרים בקבוצות, על הבר שמלא באנשים שמחפשים מעט אלכוהול.
על הרחבה בו גברים רבים עומדים בקבוצות ומדברים אני מניחה על עסקים, אני מחפשת מישהו שאני מכירה, מהבית ספר או מכל דבר אבל לא מזהה אף אחד, אבא מוביל את אמא לאחד השולחנות, הוא מחפש אותי עם עיניו והייתי כמה צעדים מאחור כי עצרתי להסתכל על כל המקום, הוא מסמן לי לשבת לצד אימי ואני מהנהנת ומתיישבת במהירות.
"אליאנה מותק, מה שלומך? אני זוכרת אותך עוד שהיית תינוקת" אמרה אישה זרה שלא הכרתי, חייכתי אליה חיוך קטן "היי, אני בסדר תודה ששאלת." לא ידעתי מה עוד לומר לשאול לשלומה? לשאול מי היא?
"היי מרידה, נחמד לראות את בת דודתי אחרי הרבה זמן, איך את מרגישה?" אמא שלי הציגה לי בחשאי את האישה הזרה והוקל לי.
המשכנו לדבר, השיחה לא מעניינת יותר מידי, התחלתי להסתכל על המקום שוב, מאבדת ריכוז אני יודעת שזה לא בסדר כי זה לא מכבד אבל אני לא מצליחה להבין כלום ממה שהיא אומרת, אני שומעת את הצלילים שהיא עושה רואה את השפתיים שלה זזות אבל שום דבר לא נכנס למוח שלי.
האוכל לא הגיע ואני רעבה, אני מחפשת משהו לשתות, אמא ואבא לא יודעים שאני כבר שותה אלכוהול ואני בטוחה שלא יתנו לי לשתות, אני מתנצלת והולכת לשירותים כשאני יוצאת אני רואה את אבא שלי מדבר עם אמא שלי. הוא נראה לחוץ וזה עושה אותי לחוצה גם כן.
אני מתקרבת לשולחן והוא מרים אלי את מבטו, הוא מחזיר את המבט הרציני והקשוח שלו "בואי אליאנה, אני רוצה להציג אותך לכמה אנשים" אמר והרגשתי את הלב שלי נעצר לשנייה, הנשימות שלי נהיו מהירות יותר אבל לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי.
הלכתי לצידו כשהוא מחזיק בזרועי, "אל תפשלי אליאנה, זוכרת את התרגיל שעשית לי? אז יש לזה השלכות" קולו קר ומגעיל באוזני, אני נושכת את שפתי התחתונה ומשפילה את מבטי. אני לא מסתכלת לאיפה שאני הולכת ונותנת לו להוביל אותי שלפתע אני מאבדת את השיווי משקל שלי ונופלת קדימה, האחיזה של אבי בזרועי מתנתקת ואני עפה קדימה.
לפני שאני נמרחת על הרצפה אני מרגישה ידיים חזקות תופסות אותי, אני מסמיקה בטירוף ממבוכה "תודה, סליחה" אני מצייצת שהבחור עוזר לי לעמוד על רגליי, אני מרגישה אחיזה נוספת על זרועי ומסתכלת על אבי שמחזיר לי פרצוף כועס.
אני מרגיעה את עצמי ומסתכלת על האנשים שעומדים מסביבי, אני מסתכלת לבחון את הבחור שתפס אותי.
גבוה, שיער שחור, עיניים כהות, חליפה כהה יקרה, עצמות לחיים, שפתיים. "לוקה?" אני פולטת מבלי לחשוב ומרביצה לעצמי במחשבה על כמה סתומה אני "אתם מכירים?" אבא שלי שואל מופתע ואני מרגישה את האחיזה שלו עלי מתהדקת וזה מתחיל לכאוב.
"אמ.. לא כאילו-" נלחצתי שאם אבא יגלה שלוקה הציל אותי מאונס הוא יחשוב שלוקה חושב שאני זולה. הלחץ שלי כנראה היה ברור כי לוקה קטע אותי "בטח היא שמעה עלי, אני מוכר מאוד" אמר למרות שהוא הציל אותי מתפריו של אבי זה היה די נפוח מצידו "כן ברור" אבא שלי ענה.
"בכל מקרה, אליאנה אלה כפי שאת מכירה או לא – מריו ולוקה רוסו, מריו הוא הקאפו של המאפיה האיטלקית בניו יורק ולוקה יהיה בעלך לעתיד" לפתע הבנתי מה המשמעות שלו שאמר שיש השלכות למעשים שלי. "הבטחת" מלמלתי והסתכלתי על אבי במבט פגוע ונבגד אבל הוא רק החזיר חיוך קר.
אני לוקחת נשימה קטנה מזדקפת ומיישרת את מבטי אל לוקה ומריו "נעים להכיר אתכם, אבל אני עדיין לא בת 18," אמרתי אולי זה יציל אותי איכשהוא "שבוע הבא תהיה את המסיבת האירוסין שלכם אבל החתונה תהיה רק בעוד חודש וחצי" מריו הסביר והנהנתי.
אחרי עוד חילופי דברים בהם מריו ואבי דיברו ואני ולוקה שתקו, הם מתנהגים כאילו אנחנו לא הילדים שלהם, כאילו אנחנו חילופי צעצועים, אבא שלי זורק אותי אליהם ואז יש שלום בין שתי המאפיות. אני לא מקשיבה ומקללת את עצמי כי אני מרגישה כאב חד בידי ומבינה שאבא שלי שם לב.
"אנחנו נדבר בקרוב" אבא הכווין עם ראשו אל הגברים מבית משפחת רוסו. "היה נעים להכיר אתכם, נתראה בקרוב" אמרתי עם חיוך וקידה קטנה. לוקה ומריו הנהנו אלינו וכבר התחילו לדבר בשקט שלא נשמע. אבא משך אותי לכיוון איפה שאימי יושבת. "הולכים" מילה אחת והיא על הרגליים, היא נפרדת מחברותיה לשולחן ואנחנו יוצאים חזרה ללימוזינה שלנו.
"יש לך מזל שהם דורשים אותך, אחרת היית הורסת הכל" ירק עלי איך שנסגרה הדלת של המכונית וההצגה של משפחה מושלמת נגמרה. אני מתכווצת במקומי מחכה לאיזה סטירה או אגרוף אבל זה לא קורה הוא רק מאגרף את כפות ידיו לאגרופים ומשאיר אותם לצידו.
אולי הוא לא רוצה שמשפחת רוסו ידעו שהוא מכה אותי? אם יהיה עלי סימנים זה יראה על זולות. הוא תמיד אמר לי את זה אחרי שהוא פוגע בי 'תטפלי בזה שלא יישאר סימן, אף אחד לא רוצה צעצוע שרוט' למרות כשכל שריטה ומכה באשמתו.
טוב לא כולם אבל הוא המקור, גם אלה שלא נגרמו בגללו הן התוצאות של המעשים שלו. הוא האשם. אבל הוא אף פעם לא יודה בזה. אף פעם.
בנושא אחר, הם דורשים אותי? מה אני חלק מקטלוג כלות? אני לא יודעת אם להיות שמחה שמישהו בוחר הי או לכעוס שיש להם בכלל אפשרות לבחור בי ולקחת אותי מהחיים שלי ולשנות אותם לגמרי. אני בוחרת בלא להרגיש כלום. אני משחקת עם האצבעות שלי עד שאנחנו מגיעים הביתה. איך שאני נכנסת לחדר אני מתחילה לבכות. לבכות הרבה. על כל הכאב שהיה לי ועל כל הכאב שיהיה לי.
הם מניו יורק, אני אעבור לגור שם, רחוק מלאנה, רחוק מרפאל. רחוק משפת האם שלי, מהמקום שקראתי לו בית. מכל מה שאני מכירה ואוהבת. אבל גם לא אוהבת. האם לוקה גם ירביץ לי כמו אבי? הוא היה עדין איתי במועדון כשהציל אותי.
אבל בשיחה היום הוא לא דיבר איתי בכלל, אני הולכת להיות אשתו בעוד חודשיים והוא אפילו לא שואל לשמי? לא לשלומי? משהו? אבל מה ציפיתי מגבר מאפייה טיפוסי בטח יש לו מיליון מאהבות, הרבה תחביבים נוראיים. מה יקרה אם אני לא ארצה לשכב איתו בערב החתונה? הוא יאנוס אותי? הנשימות שלי מתקצרות ונהיות שטוחות, הראש שלי מסתחרר. אני הולכת להקיא.
אני רצה לשירותים ומקיאה את כל הקיבה שלי, לא שאכלתי הרבה היום. הטעם המר והמלוח מהדמעות שנכנסות לי לפה גרמו לי להקיא עוד עד שהרגשתי ריקה לחלוטין, קמתי על רגליי ושטפתי את הפה שלי. אולי יהיה בסדר. אולי דווקא יהיה יותר טוב. אני מקווה.
---------------
"יואו אלי אני שמעתי שהוא יודע הכל על גוף האדם וצלף מצוין ככה שהוא פוגע בך תלוי כמה עצבנת אותו, אם עצבנת אותו אתה יכול למות בייסורים רק מירייה אחת." לאנה אמרה וקברתי את פניי בידיי "תסתמי כבר" רפאל לחש חזק מספיק ששמעתי "זה יהיה נורא" מלמלתי "לא נכון אלי, אמרת שהוא הציל אותך במועדון, אולי הוא כן טוב" אמרה ורפאל הנהן בהסכמה "מה אם הוא ישנא אותי? לא ידבר איתי?" שאלתי והם שתקו עד שרפאל פתח את פיו "אני בטוח שתוך זמן קצר הוא יבין איזה בן אדם מושלם את" חייכתי אליו חיוך אמיתי.
לאנה ורפאל הלכו וכבר אחרי הצוהריים של מסיבת האירוסין, אבא שלי עדכן אותי אתמול שאחרי המסיבה אני הולכת לגור אצל לוקה בבית שלהם באיטליה ואחרי החתונה נטוס לניו יורק. אני מסדרת את המזוודה שלי, מכניסה עוד דברים כמו מברשת שיניים ומברשת שיער למרות שאני חושבת שהם ידאגו לי לדברים כאלה אצלם.
"את מוכנה?" מארי נכנסה אלי לחדר, אני יושבת על הרצפה ליד המזוודה שלי מנסה להכניס כמה שיותר דברים, מתלבטת אם להביא מזוודה שלישית זה יותר מידי. "אפילו לא קרוב" נאנחתי והיא חייכה אלי "בואי אני אעזור לך" הציעה וחייכתי להצעה שלה, מארי תמיד הייתה פה בשבילי כשהייתי צריכה עצה אימהית או עזרה נפשית.
סידרנו את המזוודות והיא עזרה לי להיפטר מדברים שאני לא אצטרך שם וככה יצא שלקחתי שתי מזוודות גדולות והרבה חששות בלב, לא משנה מה יגידו או איך ינחמו אותי אני אפחד ואדאג. ניסיתי שהשבוע אהיה כמה שיותר עם לאנה ורפאל אבל לאנה הייתה צריכה לעבוד ורפאל לקח על עצמו כמה קורסים ללמוד עוד.
"אני אתן לך להתארגן, אתם יוצאים עוד שעה וחצי" הודיעה והנהנתי. כרגיל אבא שלי דאג לשמלה יוקרתית וצנועה. התארגנתי מהר, ואז לקחתי את הזמן שלי נפרדת מהבית שלי. מהחדר שלי, מהמסדרונות, מהמטבח, סלון והחצר. לבסוף עליתי חזרה לחדר שלי אבל מבלי מחשבה יותר מידי רגליי לקחו אותי לחדר שלא נכנסתי אליו כבר 5 שנים.
אני מניחה את ידי על הידית "פשוט תעשי את זה" לחשתי לעצמי וסובבתי את ידית ופתחתי את הדלת. נשמתי עמוק, שום דבר לא השתנה. אף אחד לא נכנס לפה 5 שנים. אני צועדת פנימה. אני מרימה את אחד התמונות מהשידה ליד המיטה.
תמונה של כולנו, הייתי בת 10 בתמונה, ההורים שלי נראו מאושרים ושמחים, לא כמו היום. ומתאו נראה כל כך אומלל, הוא בן 17 בתמונה. כל כך עצוב, אף פעם לא ראיתי כמה הוא אומלל, כל האמירות שלו היו רציניות. 'אני שונא את הבית הזה' 'אני אברח ולא אחזור' 'אני שונא אתכם'.
"איפה אתה? הבטחת שתחזור!" יופי הנה אני צועקת על תמונה בחדר של אחי הגדול שברח ונטש אותי לבד, אני הולכת להשתגע, תיקון אני כבר משוגעת. החדר שלו נשאר אותו הדבר. מיטה קינג סייז באמצע החדר, מצעדים לבנים, שידה קטנה עם מנורה ותמונות משפחתיות.
על השולחן היה את המחשב שלו, ספרי לימוד, מחברות ועטים, על הקיר מעל השולחן כל מיני פרסים ותעודות הצטיינות. הוא תמיד היה המוכשר במשפחה.
חתיך, חכם, מקסים, בן.
כל מה שאני לא, זה למה אבא שונא אותי כל כך, אני כל מה שמתאו לא היה אבל אני נראית בדיוק כמוהו, בלונדינית עם עיניים ירוקות. אני מזכירה לו כל מה שהוא איבד, את הבן הבכור המוצלח שהיה צריך להחליף אותו שהזמן יגיע.
אני מניחה את התמונה חזרה לאיפה שמצאתי אותה, הסתכלתי סביב ופתחתי את מגירת השידה מוצאת שם את החצי השרשרת השנייה שהייתה אמורה להיות שלי, לפני שהוא עזב הוא נתן לי חצי שרשרת ואמר שלו יהיה את החצי השני. חודש אחרי שהוא עזב כעסתי עליו ורציתי לזרוק אותה כי הוא לא חזר אבל לא הייתי מסוגלת ככה שהחלטתי לשים אותה אצלו בחדר עד שאוכל להתמודד נגדו.
לא יודעת למה החלטתי לקחת איתי את השרשרת אבל עשיתי את זה והכנסתי אותה לתיק שלי לפני ששמעתי שאבא שלי קורא לי מלמטה. ירדתי מהר למטה לא אומרת דבר ונכנסת ללימוזינה שתיקח אותנו לאירוע שישנה את חיי.