אהובה

פרק 21

נקודת מבט – לוקה
יש לי תחושה לא טובה ואני הסתכלתי כל כמה זמן לראות אם אליאנה חזרה מהשירותים אבל היא לא חזרה לשבת בשולחן, הלכתי לכיוון סטפני ושאלתי אותה מה קורה והיא רק משכה בכתפיה "אני הולך לבדוק מה איתה" הודעתי אבל אז לורי אשתו של הנרי באה אלי חוששת "מר רוסו, יצאתי מהשירותים וראיתי את אשתך עם מישהו" היא דיברה חלש ומגומגם אבל הבנתי הכל, כיווצתי את ידיי לאגרופים.
עקפתי אותה לכיוון השירותים "אל תפגע בה" ביקשה כשגבי אליה, רציתי לעצור ולשאול אותה למה היא מתכוונת אבל המוח שלי כבר מדמיין את התרחישים הכי נוראיים שיכולים לקרות והמחשבה שמישהו אחר נוגע באישה שלי גורמת לי להשתגע.
בחיים לא הייתי כזה, אני לא מבין מה הילדה הזאת עשתה אבל כל דבר שהיא עושה משגע אותי, היא תמימה אבל בכלל לא טיפשה, היא חכמה וברגע שהיא תקבל ביטחון אף אחד אל יוכל לדרוך עליה יותר.
במיוחד לא ההורים שלה שלפי מה שהבנתי לא התקשרו אליה אפילו ביום הולדת שלה. הם נוראיים וזה לא מגיע לה אבל היא לא צריכה אותם, יש לה אותי וזה מספיק.
ברגע שראיתי את המניאק שהחליט שהוא יכול לגעת באשתי ראיתי אדום בעיניים, תלשתי אותו מאליאנה ועכשיו הוא זה שמוצמד לקיר, החזקתי אותו מהצווארון שלו ומטיח אותו בקיר בחוזקה וגורם לו לאנחת כאב לצאת מפיו. אני שומע את קולה של אליאנה אבל לא מה שהיא אומרת "תלכי לסטפני, מותק" אמרתי והסתכלתי מעבר לכתף שלי לראות אותה, היא בכתה, עיניה אדומות והיא נראית חיוורת. אחרי כמה שניות היא הולכת ואני חוזר לבן זונה שחשב שהוא יכול להתחמק ממני.
התחלתי להכות אותו ללא רחמים, שמעתי קולות של עצמות נשברות והצעקות שלו היו חזקות כל כך שאנשים התחילו לבוא לראות מה קורה, הוא נפל על הרצפה ומכודרר הוא בקושי נושם ופניו חבולות כל כך שכמעט אי אפשר לזהות אותו. אני מחזיק אותו מהווסט שלו וגורר אותו לאמצע האולם, התחילו התלחשויות כשראו אותי, לא חיפשתי פרצופים מוכרים כי לא רציתי להראות חולשה.
הפלתי אותו באמצע האולם והסתובבתי להסתכל על כל גבר באולם "הבן זונה שאתם רואים כאן על הרצפה חשב שהוא יכול לגעת באשתי ולגרום לה לאי נוחות ושיצא מזה בלי שום השלכות, כפי שאתם רואים היו השלכות." אמרתי והדיבורים גדלו. "תפסיקו להיות אנשים רדודים ופתטיים, בעצם תעשו מה שאתם רוצים פשוט תשאירו את המשפחה שלי מחוץ לזה." המשכתי והדיבורים הפסיקו בעטתי פעם אחרונה בגבר הגוסס והלכתי לחפש את אליאנה.
נשמתי נשימה עמוקה, התקרבתי אל סטפני ואמא וראיתי שאליאנה לא שם, "איפה היא?" שאלתי את סטפני שנראה שהיא ממש סובלת לשבת פה, "בחוץ" אמרה והצביעה למרפסת, הנהנתי והלכתי לכיוון המרפסת שם מצאתי את אליאנה יושבת על ספה, היא מחבקת את רגליה ובוהה באוויר. התיישבתי לידה והיא אפילו לא הסתכלה עלי "אפשר ללכת הביתה?" שאלה ונאנחתי ומשכתי אותי אלי והיא הרפתה סופסוף ונתנה לי לחבק אותה.
ראשה נח על החזה שלי והשיער שלה מסתיר לי את פנייה אז הזזתי אותו למאחוריי האוזן שלה, היא משכה באפה וזה עשה לי משהו בחזה, אני שונא לראות אותה ככה. "אף אחד לא יפגע בך יותר" ליטפתי את גבה באיטיות. "תמיד מישהו חדש יגיע, זה תמיד היה ותמיד יהיה" אמרה בקול שבור ועייף "לא נכון אל תגידי את זה, אני שומר עלייך, הפעם פישלתי" אמרתי בכנות והיא הרימה אלי את מבטה.
"הוא לא הספיק לעשות לי כלום" אמרה וזה נשמע כאילו היא מפחדת שאני אכעס עליה "זה שהוא גרם לך לבכות זה לא כלום" אמרתי ואימצתי אותה אלי יותר, היא ביקשה ללכת אבל לא קמה אז פשוט ישבנו שם כמה זמן בשקט.
"אתה חושב שאני פגומה?" שאלה בקול חלש והשאלה שלה הפתיעה אותי מאוד, "פגומה?" שאלתי מנסה להבין לאן היא חותרת, "הצלקות והפציעות שלי, זה מגעיל אותך?" שאלה והסתובבתי במקומי כדי להסתכל אליה, היא השפילה את מבטה ולא הסתכלה עלי, פחדה מהתשובה שלי. הנחתי את ידי מתחת לסנטר שלה והרמתי את מבטה אלי "שום דבר בך בחיים לא יגעיל אותי" אמרתי לאט וברור וראיתי איך היא נרגעת.
"אבל..." התחלתי ועיניה התמלאו בפחד "אני כן רוצה לדעת עליך יותר" אמרתי, אני יודע עליה הרבה אבל אני רוצה שהיא תאמר לי, אני רוצה שהיא תרגיש בטוחה לספר לי הכל "מה אתה רוצה לדעת?" שאלה "איך זה קרה" עניתי והיא הנהנה באיטיות "אבל גם אני רוצה לדעת עליך דברים שיהיה ברור" אמרה בתקיפות והצביעה עלי "מה שתרצי אהובה" אמרתי והשחלתי את ידי בשערה ותפסתי את עורפה ומשכתי אותה עד שפתינו נפגשו, "אני מת על השפתיים שלך" נהמתי לשפתיה והיא מלמלה משהו בתגובה.
החלטנו לחתוך הביתה, אפילו לא נכנסנו חזרה לאולם פשוט יצאנו, כתבתי לסטפני שתעדכן את ההורים שלא נחזור.
נקודת מבט – אליאנה
אנחנו נכנסים הביתה והוא חשוך, אנחנו לבד. אנחנו עולים לקומה השנייה ונכנסים כל אחד לחדר שלו, התקלחתי והחלפתי לפיג'מה. עברתי בחדר של לוקה ודפקתי על הדלת, הוא פתח אותו אחרי כמה שניות וואו החדר שלו ממש גדול, "איפה את רוצה לשבת?" שאל "בחוץ" עניתי והוא הנהן, בחוץ ממש נעים, קריר לא חם מידי ולא קפוא. אני לוקחת איתי שמיכה למקרה ואני ארצה להתכסות.
אנחנו יורדים במדרגות וכבר די מאוחר בלילה ככה שאני מכינה לי וללוקה קפה, אני מחזיקה אצבעות כשהוא שותה אותו, הוא מהנהן בהפתעה ואני צווחת בשמחה ומקפצת במקומי "אמרתי לך שאני אצליח!" קראתי בשמחה זה אומנם לקח לי שבועיים שכל יום הכנתי קפה וכל פעם היה משהו לא בסדר אבל הצלחתי.
"את היחידה שלא התייאשה" אמר ולרגע אחד חשבתי על זה, לשנייה זה היה נשמע בצורה שונה, כאילו הוא לא מדבר על הקפה. חייכתי אליו והתיישבנו בחוץ כל אחד עם הכוס שלו, "אז מה אתה רוצה לדעת?" התחלתי ונשמתי נשימה עמוקה, אני יכולה לשתף, אני אצליח.
"נתחיל במשהו פשוט" התחיל ונרגעתי מעט, אני שונאת לדבר על הצלקות שלי, זה הדבר שאני הכי שונאת בעצמי, מין סימן שאבא שלי השאיר בי לנצח, שכל יום אני אתעורר ואזכור את הדברים שהוא עשה, על הדברים שהוא כעס. הכל.
"מה החיה האהובה עלייך?" שאל והשאלה הייתה כל כך לא צפויה שהתחלתי לצחוק, "זה מה שאתה רוצה לדעת?" שאלתי נרגעת מהצחוק אבל החיוך עדיין נשאר עלי "אני רוצה לדעת הכל" המילים שלו כאלה פשוטות אבל כאלה נוגעות, ההורים שלי אף פעם לא רצו לדעת עלי משהו מעבר, אף פעם לא מה אני אוהבת מה אני מעדיפה.
"חתול, בלי לחשוב בכלל, חיה יפה שלא דופקת חשבון. עושה מה שהיא רוצה, הולכת לאן שהיא רוצה ולא חושבת מה יחשבו עליה" אמרתי בכנות, תמיד רציתי חיה כשהייתי קטנה במיוחד חתול וכמובן שלהורים שלי לא היה אכפת מה רציתי או לא רציתי אז לא היה לי.
אבל כל פעם שיצאתי החוצה עם לאנה ורפאל הייתי מלטפת את החתולי רחוב ותמיד הייתי לוקחת איתי קופסא עם מעט אוכל לחתולים שקניתי והחבאתי בחדר שלי כדי להאכיל את החתולים בחוץ. סיפרתי את זה ללוקה והוא הקשיב בשקט והגיב בהתאם.
היה נחמד לדבר עם מישהו שרוצה להקשיב, "מה שלך?" שאלתי והוא נראה מבולבל "מה החיה האהובה עליך?" שאלתי והוא חשב מעט "כנראה סוס, חיה אצילית וחכמה" אמר וחייכתי לשמוע אותו משתף אותי.
"למה אתה נותן לי ללמוד מחשבים?" שאלתי "עכשיו תורי לשאול" אמר "כבר שאלת" אמרתי "גם את" ענה ופערתי את פי "זה לא נחשב" עניתי בהתרסה "בטח שכן" שילב את זרועותיו על החזה שלו, הוא לובש חולצה קצרה ככה שהשרירים שלו בולטים מאוד.
"ארכ בסדר תשאל, רמאי" נאנחתי ולחשתי את המילה האחרונה, "איך קראת לי?" שאל בהתגרות "רמאי" חזרתי על זה בקול רם ומתגרה, הוא לקח כרית שנחה לצידו וזרק עלי, צחקקתי שהנחתי אותה לצידי, אני חכמה מספיק כדי לדעת שלהתחיל מלחמת כריות נגדו תסתיים בהפסד שלי ולא לשם זה התכנסנו.
"למה את רוצה ללמוד מחשבים?" שאל "בהתחלה לא הייתה לי ברירה, כשגיליתי שאבא שלי חוסם לי גישה לעולם שלם דרך המחשב שלי הייתי צריכה להבין איך לפרוץ את זה, רפאל עזר לי ומאז החלטתי ללמוד כל מיני דברים אבל יש מגבלה לכמה אתה יכול ללמוד לבד" עניתי ונזכרתי איך הגעתי לבית הספר ורפאל אמר שמצא משחק שהוא חושב שאני אוהב ושחיפשתי אותו לא מצאתי כלום ואז רפאל הגיע והסביר לי שמישהו חסם לי גישה לאינטרנט ולהמון דברים ככה שהמחשב רק ללימודים.
וביום שהצלחנו להוריד את החסימה היה היום הכי ארוך שלי, ישבתי על המחשב ופשוט נכנסתי לכל אתר כל כתבה, למדתי על העולם, כמה הוא גדול, על תרבויות ומלחמות. זאת הפעם הראשונה שיצאתי מהבועה שלי, אני עדיין לא יודעת הרבה אבל אני כבר לא תמימה כמו פעם.