אהובה

פרק 44

יום 1
אחרי הפיצוץ הגדול הדבר היחידי שאני זוכרת היה שני גברים עם מסכות שחורות על הפרצוף והם הצמידו לי בד לפה והאף ונרדמתי.
התעוררתי בחדר ריק חוץ מבן אדם אחד, הוא היה השומר שלי לכל השבועיים.
בחדר לא היה כלום, אפילו לא צבע על הקירות, רק אני, שלשלאות שחיברו אותי לקיר - הן היו מספיק ארוכות בשבילי לשכב על הרצפה אסל לא מספיק כדי לזוז יותר מידי - בנוסף לזה היה חלון אבל הוא היה חסום עם קשרים, היה חריצים דקים שבעזרתם יכולתי לדעת בקושי אם יום או לילה.
התחלתי לעשות רעש, צעקתי בכל כוחי, לא ציפיתי שאשאר שם כל כך הרבה זמן, פשוט רציתי שמישהו ישמע אותי אבל זאת הייתה טעות כי הוא הגיע והוא כעס, ממש כעס.
הוא הביט בי עם עיניים מלאות שנאה, עיניים ירוקות ויוקדות. הרגשתי כל כך חשופה מולו אבל לא הסטתי את מבטי, לוקה אמר שזה מראה על ביטחון ורציתי להראות שאני חזקה.

הלב שלי התכווץ לדעת כמה אכזבתי אותה, היא לא חשבה שתישאר יום אחד והיא נשארה שבועיים שלמים, אני בחיים לא אוכל לסלוח לעצמי על זה.

יום 3
אני צמאה מאוד, קיבלתי רק מעט מים וסיימתי אותם, הבנתי שאולי אשאר יותר זמן ממה שחשבתי והתחלתי לחשב כמה אוכל ומים אני אוכלת כדי שישאר לי ולא אמות מרעב.
הראש שלי כואב כי כל פעם שמסממים אותי אני מתעלפת ומקבלת חבטה בראש מהרצפה.
אני יושבת בפינה של החדר ומבקשת מהשומר שיאמר לו לבוא, אני רעבה וכפי שלמדתי אני אוכל רק אם הוא יחליט בכך, אבל לקח לו המון זמן, כמעט חצי יום עד שהגיע אלי עם האוכל והמים שלי.
ובאוכל אני מתכוונת דייסה לא טעימה ופרוסת לחם. אבל כשלא אוכלים כמעט יום וחצי זה מעדן.

היא סבלה כל רגע שם ואני רוצה להרביץ לכל דבר בסביבה שלי.
אני גם לא מבין למה היא כותבת "הוא" ולא סטיב אבל אני ממשיך לקרוא.

יום 6
התחלתי להמציא לי משחקים כדי להעביר לי את הזמן, אחרי שספרתי את כל הבלטות ברצפה (48) כבר 4 פעמים, החריצים בחלון מראים שכבר לילה ואני מבינה שאני לא אוכל עד מחר בבוקר לפחות, נשארה לי חצי פרוסת לחם ורבע בקבוק מים.  אחד המשחקים שלי היו כמה פעמים השומר שלי ינקר עד שירדם לגמריי, לא משנה אם הוא ישן או לא ניסיתי לצאת מהשלשלאות האלה כל כך הרבה פעמים שהמפרקים שלי אדומים ושורפים. אין דרך לצאת מפה.

הטלפון שלי התחיל לצלצל ושמה של אליאנה הופיע על המסך, כיביתי אותו והמשכתי לקרוא, אפילו לא חשבתי על הפעולות שלי פשוט הייתי צריך לדעת הכל.

יום 8
עבר כבר יותר משבוע לפי החישוב שלי של החריצים, לפעמים הרדימו אותי לחצי יום ככה שפחדתי לאבד את הספירה, השומר שלי לפעמים אמר לי את השעה או דיבר איתי, מילים בודדות אבל הייתי חייבת לדבר עם מישהו, הרגליים שלי כואבות מאוד, אני מסריחה. ורעבה כל כך רעבה.
אני עומדת ומותחת את הרגליים שלי כמה שאני יכולה כי הן נרדמו מהישיבה הממושכת, השומר נדרך ועוקב אחרי כל תנועה שלי.