אהובה

פרק 9

נקודת מבט – לוקה
הראש שלי כואב, אני מנסה לפקוח את עיניי אבל זה קשה, לבסוף אני מצליח אבל האור מסנוור אותי. אני שומע דיבורים, סטפני ואליאנה. אני סוגר את עיניי כי עדיין לא התרגלתי לאור "טוב אני הולכת לשירותים המשלוח עוד מעט יגיע אז אני כבר אחכה לו בחוץ" סטפני אמרה ואז שמעתי את הדלת נסגרת.
"אולי הריח של האוכל יעיר אותך" שמעתי אותה ממלמלת "כרגע אני יכול לאכול גם פיל" החזרתי וקולי היה צרוד ורק אז הבנתי כמה אני צמא. "אתה ער" שמעתי אותה צועדת אלי, פקחתי את עיניי וראיתי את העיניים הירוקות הגדולות מסתכלות עלי בהערצה.
"מה השעה?" שאלתי, והיא הפנתה את מבטה ממני אל עבר השעון "17:31" ענתה והלכה לכיוון השולחן וחזרה עם כוס מים, "אתה בטח צמא" הגישה לי את הכוס. הרמתי את ידי השמאלית אבל היא כאבה אז החלפתי והיד הימנית הרבה פחות כואבת.
סיימתי את הכוס ואליאנה מילאה את הכוס שוב, שתיתי גם אותה והנחתי את הכוס הריקה על השולחן. אחרי זה הורדתי את השמיכה ממני חושף את גופי, ראיתי שאליאנה מסיטה את מבטה למרות שאני לבוש כמעט לגמרי. אני לובש מכנסיים וחסר חולצה אבל תחבושת גדולה סביב בטני, היא נראית חדשה אבל יש עלייה דם.
"מה קרה לי?" שאלתי והיא עדיין לא מסתכלת עליה, עיניה עברו ישר לעיניי "ירו לך בבטן וזה פגע לך בטחול, היו צריכים לעשות לך כריתה חלקית אבל תוך שבועיים תחזור לתפקד כרגיל" כריתת טחול? "שבועיים?" שאלתי והיא הנהנה "אמרו שהם יבדקו אותך אחרי שתתעורר אבל תשתחרר כנראה אחרי כמה ימים ותמשיך לנוח בבית.
לנוח? אני לא יכול לנוח, יש לי עבודה לעשות. "טוב אני אלך לקרוא לרופאה" אמרה אבל תפסתי את ידה, זה כאב אבל לא הראיתי את זה "לא" קראתי "אני רוצה כמה דקות לעצמי" אמרתי והיא הנהנה באיטיות "סטפני צריכה לחזור כל רגע" הזהירה "בסדר אז כמה שניות לעצמי" תיקנתי "לצאת גם כן? אני יכולה לעכב את סטפני" הציעה בחיוך שובב. הנדתי בראשי "תישארי" לא יודע למה ביקשתי ממנה להישאר אבל היא לא שאלה אותי והתיישבה על הספה ובחנה אותי.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, פקחתי אותם כששמעתי את סטפני מחוץ לדלת סובבתי את מבטי אל אליאנה שהסתכלה עלי, קרצתי לה וסגרתי את עיניי מקווה שהיא תבין את הרמז. הדלת נפתחה.
"את חושבת שלוקה יכעס אם הוא ידע שהשליח פלרטט איתי וקבענו דייט?" סטפני שאלה את אליאנה ושמעתי צחקוק מצידה "לא אם לא תספרי לו" בלעתי חיוך ונשארתי דומם.
"הוא באמת שומר עלי מידי, עוד מעט הוא יכריח אותי ללכת עם בגדים עשויים מפצפצים" ניסיתי לא להשמיע קול וריח האוכל נכנס לאפי, פיצה. אני גווע. "ניסית לדבר איתו?" אליאנה שאלה ותמימות בקולה, אני מבין מה היא מנסה לעשות.
סטפני נאנחה "כאילו כן אבל תמיד הנושא משתנה, אני מבינה שהוא דואג אבל אני יודעת לשמור על עצמי" הסבירה. אני באמת שומר על סטפני אבל יש לי סיבה, היא יודעת לשמור על עצמה מאחרים אבל לא מעצמה. אני הצלתי כמה פעמים כבר שהיא הייתה בסכנת חיים. אני מבין שהיא רוצה יותר חופש אבל לא תמיד מקבלים מה שרוצים. במיוחד לחיים שהיא נולדה אליהם.
"הוא פשוט לא מבין" המשיכה "יש לי תחושה שאם תדברי איתו הוא יבין" ממזרה, היא יודעת שאני מקשיב אבל לא משנה מה היא תאמר אני עדיין לא ארשה לה ללכת למסיבות לבד או לדייטים עם אנשים זרים.
"מתי את חושבת הוא יתעורר?" סטפני שאלה "יש לי תחושה שכל רגע" הרמיזה בקולה של אליאנה הייתה ברורה לי אבל לא לסטפני. "חשבת לנסות להעיר אותו?" אליאנה שאלה והבנתי לאן היא חותרת.
"לא, לנסות?" "כן, מה יש לך להפסיד?" שמעתי צעדים מתקרבים אלי וברגע שהרגשתי את ידה של סטפני על הכתף שלי הרמתי את ידיי בהפתעה והבהלתי אותה, היא צרחה בהפתעה וההלם על הפנים שלה היה שווה את זה, ואז שמעתי את הצחוק של אליאנה. זה הצחוק הכי יפה ששמעתי מימיי.
העברתי את מבטי אל אליאנה שצחקה בקול רם עדיין יושבת על הספה "את ידעת?" שאלה את אליאנה שלא ענתה כי עדיין צחקה "שני סתומים, יכולתי לקבל התקף לב" המשיכה והניחה את ידה על החזה שלה "את לא חושבת שאת צעירה מידי להתקף לב?" אליאנה המשיכה לצחוק.
"יופי עדיין לא התחתנתם ואתם כבר משלבים כוחות נגדי" נאנחה והתיישבה חזרה על הספה ואז קמה על רגליה "רופא הגיע לבדוק אותך?" שאלה והנדתי בראשי ואז מבלי לומר כלום יצאה מהחדר "ונגמר הכיף" מלמלתי.
אליאנה נרגעה מהצחוק ורק חייכה אלי "תחשוב על זה ככה שאם הרופא יבדוק אותך מהר יותר אתה תחזור הביתה מהר יותר." ניסתה לעודד אותי והנהנתי לעברה כשהדלת נפתחה ורופא ושתי אחיות נכנסו ואחריהם סטפני וההורים שלי.
התחלתי לענות לרופא על השאלות ועם כמות האנשים בחדר לא שמתי לב שאליאנה נעלמה מהחדר, חיפשתי אותה בעיניי אבל היא כבר לא יושבת על הספה. סיימתי עם הבדיקות והרופאים שאמרו שעד מחר אני משתחרר, הם נתנו לי משכך כאבים ונתנו לי תרגילים כדי שאני אוכל לחזור לשגרה מהר יותר.
---------------------
נקודת מבט – אליאנה
נכנסו לחדר המון אנשים והתחיל להיות צפוף ככה שהחלטתי לצאת מהחדר, לוקה היה עסוק בלענות לרופא על שאלות ובדיקות ככה שהוא לא שם לב. התקשרתי ללאנה שענתה מיד.
"מה קורה?" שאלה "בסדר, הוא בדיוק התעורר, בודקים אותו" עניתי "את רוצה שאני וראפ נגיע ונצא קצת, אין לנו הרבה זמן עד שאת עוזבת אותנו לנצח" אמרה בהגזמה וגלגלתי את עיניי עם חיוך "לא תגזימי אנחנו נתראה הרבה ונדבר בטלפון כל יום" הרגעתי אותה "ואני לא בטוחה כרגע כי אני לא יודעת מה התוכניות שלהם" הסברתי.
"אלי" הסתובבתי לראות את סטפני "חכי שניה לאנ" הודעתי והורדתי את הטלפון מאוזני לדבר עם סטפני "לוקה רוצה להיות לבד כרגע ולנוח, את בטח גמורה אז חשבתי שנלך לבית ונישן קצת" אמרה וחייכתי אליה "האמת שאני בדיוק עם חברה בשיחה והיא רוצה שניפגש, את מוזמנת להצטרף אלינו" הצעתי לה "הייתי שמחה אבל אני חושבת שאני אלך הביתה לישון" אמרה ונפרדנו "היי לאנ, תאספו אותי מהבית חולים?"
----------------
"אז אנחנו אוהבים אותו או לא? כי הוא היה עם מישהי אחרת שנייה לפני שהביא לך את הטבעת אבל הוא קפץ על אקדח וקיבל כדור בשבילך" לאנה ניסתה לסכם את השיחה שלנו בדרך הביתה מהמסעדה שישבנו בה.
"אני חושבת שהוא בסדר, כמה שאפשר. הוא אמר שהיא לא חשובה, אני רוצה להאמין לו" דיברתי בכנות ולאנה הנהנה "אני לא אוהב את המשפחה הזאת, הם המאפייה הכי חזקה והם מזכירים את זה בכל הזדמנות" רפאל אמר והצמדתי את שפתיי.
"אני רק מקווה שאני ארגיש בטוחה שם, עדיין לא נכנסתי לבית שלהם." אפילו שזה רק בית חופשה באיטליה ולא הבית האמיתי שלהם. מרגיש לי שאם אני אכנס לבית הכל יהפוך לאמיתי מידי, כרגע אני רק נערה בת 17 שמסתובבת עם חברים שלה.
אבל זה לא נכון אני הבת של בוס המאפייה האיטלקית באיטליה, החבר הכי טוב שלי הוא הבן של בוס המאפייה האיטלקית בשיקגו ואני מאורסת לבן של בוס המאפייה האיטלקית בניו יורק. שום דבר מזה לא נורמלי.
אבל מה זה בכלל נורמלי? בשבילי זה נורמלי אבל בספרים שאני קוראת ובסרטים שאני רואה – באופן סודי, לאבא שלי אין מושג – החיים הרבה יותר פשוטים, רגועים. הם מתרכזים בלמצוא את הייעוד שלהם. אני נולדתי עם הייעוד שלי לא הייתה לי אפילו אפשרות עם מי להתחתן.
אני נולדתי אישה שתינשא לגבר ותהיה אמא, זה כל מה שאני אהיה כי נולדתי לחיים האלה. אולי אני מתלוננת ויש כאלה שהיו רוצים להתחלף איתי אבל זה מרגיש כל כך חסר משמעות לחיות חיים שאחרים מחליטים בשבילך.
החופש שלי לא גדול שגרתי עם אבי, הוא תמיד אמר לי מה לאכול מה ללבוש, איך לדבר ועם מי. החלטה היחידה שהייתה לי היא לאנה ורפאל, הם היחידים שהחלטתי להיות חברה שלהם והם גורמים לחיים שלי להיות קצת פחות נשלטים.
אם זה שאנחנו יוצאים למסעדה ואני בוחרת מה לאכול בעצמי, או נכנסים לחנות בגדים וקונים בגדים אחרים ממה שאבא שלי בחר באותו יום כי לא אהבתי את הבגדים. זה דברים קטנים אבל זה משאיר אותי שפויה.
"גם אני" לאנה מלמלה, לאנה תמיד דואגת לי. היא כועסת על אבא שלי שהוא מרים עלי יד אבל אין לה איך לעזור לי אז היא שם תמיד לעזור לי עם התוצאות ואני מעריכה אותה על זה. אין לי אחות בדם אבל לאנה היא לגמרי אחותי בנפש.
"תעדכני אותנו בכל דבר, אם הוא רק חושב שהוא יכול לשלוט עלייך אני טס לפוצץ אותו" רפאל החנה את המכונית והסתובב אלי ודיבר בכנות, חייכתי אליו והנהנתי "מבטיחה?" שאל והושיט את זרתו אלי ותפסתי אותה, לאנה הצטרפה גם כן "מבטיחה" ושקשקתי את ידינו בחיוך. "אני אוהבת אותכם" אמרתי בכנות ורפאל נישק את ראשי ולאנה חיבקה אותי חזק.
נופפתי להם לשלום שיצאתי מהמכונית והחזקתי את הדמעות, עדיין לא נסעתי, יש לנו חודש וחצי להיות ביחד עד החתונה. נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת.