השבועיים עברו די מהר והיום זה היום זה התאריך המשוער, רפאל נחת לפני כמה ימים בניו יורק והוא שוהה בבית מלון מפני שהם לא יכולים מבחינה בטיחותית שהוא ישהה יותר מידי זמן אצלנו שלדעתי זה מטומטם אבל לא נורא זה מה יש ואני צריכה אותם איתי.
אז רפאל, דניאל, לאנה, מתאו, סטפני וכמובן לוקה עזרו לי בשבועיים הקשים האלה, כי הכל קשה לי לעשות.
סטפני, דניאל ולוקה סידרו הרכיבו וארגנו את החדר עד שהיה מושלם בזמן שאני ולאנה קיפלנו את הבגדים הקטנים שלו, וכן סטפני לא הסכימה לקפל בגדים בזמן שהבנים מרכיבים דברים ועשתה דווקא ועזרה להם במקום לנו.
החדר היה מושלם בדיוק כמו שדמיינתי הבעיה היחידה היא שלוקה יצא אתמול למשימת חירום שלא יכל לשלוח אף אחד אחר ועכשיו התחילו לי צירים והוא לא בבית.
"מתי אתה תבוא?" שאלתי את לוקה בטלפון שאני מתהלכת בבית מנסה להקל על הכאבים "אני לא יודע אהובה בקרוב, תחזיקי מעמד. אני חייב לנתק נתראה בקרוב אני אוהב אותך" אמר "אני אוהבת אותך" אמרתי וחיכיתי שלוקה ינתק.
דמעה חמקה מעיני ולאנה מחתה אותה מיד "אל תבכי אלי הכל בסדר הוא יספיק ללידה" ניסתה לנחם אותי אבל לא השתכנעתי "בבקשה תחכה קצת לאבא" אמרתי לבטני וליטפתי אותה שאני חוזרת על פעולות שהרופאה נתנה לי להקל על הכאב.
"אלי עשית פיפי על עצמך?" מתאו שאל מבולבל מהצד שהוא אוכל חטיף ורק שלחתי לו מבט כועס שסטפני חבטה לו בראשו, "מה? מה כבר אמרתי?" אמר ושפשף את ראשו במקום שסטפני חבטה בו, היא חטפה לו את החטיף מהיד והלכה לכיוון של לאנה והציעה לה והן אכלו שמתאו גלגל את עיניו.
"ירדו לה המים טיפש" סטפני צחקקה ואחרי שההבנה ירדה ללאנה, היא עלתה במהירות לחדר שלי ושל לוקה להביא את התיק שסידרנו מראש ללידה.
"אה.." מתאו אמר ולחץ ופאניקה נשקפה בעיניו לרגע "רגע.. עכשיו?" שאל "כן עכשיו" לאנה אמרה שחזרה מהחדר.
"בואו נצא" סטפני קראה ולקחה מפתח של אחד הרכבים "את לא נוהגת" מתאו נהם והחל לרוץ למכונית שסטפני אחריו כמעט מועדת פעמיים מנסה להשיג אותו ללא הצלחה.
אני נסעתי עם מתאו ומתאו שנהג כמו מטורף במהירות האור ודניאל הסיע את לאנה ורפאל.
הוריו של לוקה הגיעו גם כן ברכב נפרד וכמובן גם שני רכבים של חיילים ממוגנים בנשק.
הגענו לבית חולים והעבירו אותי לכיסא גלגלים וכולנו עמדנו מול המזכירה "מי מכם הוא האבא?" שאלה ולא הצלחתי לענות "האבא עוד בדרך הם משפחה" סטפני התערבה והמזכירה הנהנה "תכניסו אותנו לוי איי פי" דניאל אמר בקול מאיים והמזכירה הסתכלה עליו בפרצוף מבולבל "אתה צריך להיות חשוב כדי להיכנס לשם" אמרה ואז ראתה את המדים של החיילים שמגוננים עלינו והבינה "אה.. כמובן כן בואו אחריי" אמרה בחשש.
"אייי" צעקתי בכאבים "לאנ" קראתי ולאנה ניגשה אלי "כן?" שאלה "לוקה בדרך?" שאלתי מנסה להכיל את הכאב של הציר שלא עזב אותי, לאנה הסתכלה אל דניאל ומיד אמרה "כן הוא בדרך הוא כבר יגיע" אמרה וליטפה את שיערי.
YOU ARE READING
אהובה
Romance"סליחה תחזור על זה" ביקשתי מאחד המארגנים "בעוד דקה הדלת תיפתח ואת תכנסי עם הורייך הם יגישו אותך לבעלך לעתיד ואז הם יחזרו למקומם" הסביר והנהנתי בחשש, אימי ואבי הגיעו "אל תהרסי את זה אליאנה" זה הדבר הראשון שאמר לי בשבועיים שלא התראינו, אנחנו בחתונה של...
