אהובה

פרק 35

הנסיעה למשרד הייתה שקטה, לוקה קם פעמיים אלי בלילה, ולא הצלחתי להירדם בפעם השנייה וגם הוא לא, כשהמעלית הגיעה לקומה של המשרד דניאל עמד ממש מולה, "בלונדה? חשבתי שכבר לא תבואי יותר לעולם" אמר בהגזמה וצחקקתי וחיבקתי אותו, "אל תגזים אפילו לא עבר חודש" אמרתי "את בטח כבר לא זוכרת איך מדליקים מחשב" המשיך להגזים והמשכתי לצחוק.
לוקה לא אמר דבר ורק הלך אחריי כשניגשתי לחדר מחשבים ומיכאל קלט אותי וקם אלי, "אלי, הרבה זמן" אמר וחייכתי אליו, "התגעגעתי לעינויים שלך ושל דניאל" אמרתי והוא צחק, לוקה אמר שהוא צריך ללכת לפגישה ונפרדנו, התיישבתי ליד מיכאל וסיפרתי לו בקטנה מה קרה ואיך אני מרגישה. הוא הסביר לי שדניאל גם בפגישה אז הוא יצטרף אחרי זה.
אחרי משהו כמו שעה וחצי שמיכאל עבר איתי על כל מה שלמדתי עד עכשיו לבדוק שאני זוכרת הכל הוא נתן לי משימה, התחלתי לעבוד עליה כשהדלת שבוא הייתה הפגישה נפתחה ויצאו ממנה מלא אנשים שאני לא מכירה ולבסוף דניאל ולוקה, הם המשיכו לדבר בניהם ואז דניאל ליווה את כולם למעלית.
לוקה נכנס לחדר שלו ודניאל שלו, אמרתי למיכאל שאני כבר חוזרת והלכתי לחדר של דניאל, דפקתי על הדלת והוא אישר לי להיכנס. פתחתי את הדלת והוא הופתע לראות אותי. "כן בלונדה" אמר והתיישבתי על הכיסא מולו. "אני רוצה ללמוד למצוא אנשים" אמרתי בהתלהבות, הוא הרים גבה "למצוא אנשים?" שאל בהתעניינות "כן, כמו שמצאתם אותי או כמו שאתם מוצאים אנשים שמתחבאים. אני רוצה ללמוד איך אתם עושים את זה" אמרתי, ישבתי עם גב ישר כמו תמיד דניאל הפנה את מבטו ממני למחשב והתחיל להקליד, זה לא היה מכבד אבל אני יודעת שהוא לא עושה את זה בגלל שהוא לא מכבד אותי.
"אני לא חושב בלונדה..." החיוך שהיה לי ירד מיד אבל לא ויתרתי "למה? אתה לא יודע איך?" שאלתי בהתגרות, הוא צחקק והפסיק להקליד כדי לישר אלי מבט "תאמיני לי שאני יודע, אני פשוט יודע גם שלוקה לא יסכים" אמר במשיכת כתפיים מהירה וחזר למחשב שלו, נאנחתי ושילבתי את ידיי "למה שהוא לא יסכים?" שאלתי, עיניו נשלחו למסך שלו, המבט שלו היה מבולבל ואז חזר אלי "את יודעת מה?" התחיל והפעם אני זאת שהרימה גבה, "לכי תשאלי אותו בעצמך, הוא כבר יעדכן אותי בתשובה וככה אני אדע אם ללמד אותך" סיכם את הכל.
חייכתי וקמתי על רגליי, "בסדר, סוכם. נתראה עוד כמה דקות" אמרתי כי באמת חשבתי ככה, הוא הניד בראשו עם חיוך משועשע, "אני בטוח בלונדה" אמר ויצאתי מהחדר לא בטוחה למה הוא משועשע כל כך. ניגשתי לדלת החדר המשרד של לוקה ולפני שהרמתי את ידי לדפוק עליה אני הסתכלתי על השעון על הקיר וראיתי שהשעה כבר 12:30 הוא נכנס לעוד פגישה, בקצה השני שלי העיר, גנחתי בתסכול והוצאתי את המפתח מהכיס שלי, לוקה תמיד נועל את החדר שלו כשהוא הולך אבל הביא לי מפתח כדי שאוכל להיכנס.
הכנסתי את המפתח לחור המנעול ואכן הדלת נעולה, הדלת נפתחה והחדר הריק והחשוך נגלה בפניי, הדלקתי את האור וגיליתי בלאגן, סגרתי את הדלת אחריי וניגשתי לשולחן המלא ניירות, לא הבנתי את רוב מה שכתוב ולא ניסיתי, לא רציתי לחטט אבל ידעתי שהוא נתון כרגע ללחץ גדול, הרבה נופל על הכתפיים שלו. ואני לא עזרתי במיוחד. עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה.
התחלתי לסדר את הניירות בערמות, ראיתי אותו עושה את זה בעבר ידעתי שזה יהיה לו קל יותר ככה, אפילו התחננתי בפניו שילמד ויסביר לי מה הוא עושה. כן לפעמים אני לוקחת הפסקה מהלמידה שלי. כשסיימתי היה אפשר לראות את המקלדת ואפילו את השולחן, מצאתי המון עטים מפוזרים ולבסוף ערימה לא קטנה של פתקים, פתקים קטנים שאני ציירתי עליהם מידי פעם והבאתי ללוקה בתור הפתעה קטנה.
הרמתי אחד שמצויר עליו שני אנשי מקל שוכבים על מיטה וישנים – ניסיתי לרמוז ללוקה שאני עייפה ורוצה הביתה – עוד אחד שהיה מצויר עליו כל מיני מאכלים – רמזתי שאני רעבה – עוד כמה סתם ציורים קטנים, כמה עם ללבבות, כמה עם "אני אוהבת אותך" וכמה פלירטוטים.
כאב לי לראות את זה ויותר כאב שהוא שמר את כולם על השולחן שלו, את כולם. אני חשבתי שהוא יזרוק אותם מיד אחרי זה, אבל לא הנה הם ממש כאן. דמעות עקצו את עיניי אבל לא בכיתי. הדלת לפתע נפתחה והתלהבתי שלוקה חזר אבל ההתלהבות שלי נעלמה כלא הייתה והפכה לכעס כשאמה עמדה ליד הדלת.
ידי התאגרפו ומעכתי את הפתקים שהחזקתי "מה את עושה כאן?" שאלתי בקול קר שלא האמנתי שיצא ממני, "אוי יופי את לבד" אמרה בהקלה שבלבלה אותי נורא, "אני רוצה.." התחילה "אני צריכה לדבר איתך" תיקנה את עצמה, שחררתי את האגרופים שלי, הנחתי את הפתקים חזרה על השולחן והתקדמתי אליה "לדבר? איתי?" שאלתי בטון תוקפני.
הכל באשמתה. אם היא לא הייתה מתערבת לי וללוקה בזוגיות, אם היא לא הייתה מנסה להחזיר לעצמה את לוקה הוא לא היה שוכח ממני וחוזר אליה, הוא לא היה חוזר בעצמו בנישואים ובהבטחות שהבטיח לי,
"אני לא בוגד"
"אף פעם לא אהבתי אותה"
"אני אוהב אותך"
כל המילים החסרות משמעות האלה בגלל שהיא רצתה משהו שלא היה שלה, היא קיבלה אותו ואני הפסדתי. והיא באה לכאן לזרוע לי מלח על הפצעים, אני רואה את זה על הפרצוף הנינוח שלה, היא יפה, תיקון - היא מושלמת.
המותניים הצרות, החזה השופע, הלסת החדה, העיניים הכהות, השיער הארוך והחלק. היא ההפך ממני לגמרי, והיא יפה בצורה מחליאה. "כן, איתך" ענתה והתקדמה אבל הרמתי את ידי כדי שתעצור, אני לא רוצה לדבר איתה ובטח לא להיות קרובה אליה "אין לי מה לומר לך" אמרתי ושילבתי את ידיי על החזה שלי "אז אל תדברי, רק תקשיבי לי." ביקשה "בבקשה" התחננה.
לא עניתי ואני חושבת שזה מה שנתן לה את הסימן להתחיל לדבר, "תראי לא חשבתי שאני ממש אבוא ואעשה את זה אבל אני לא מצליחה לישון בלילה בגלל זה," התחילה, עמדתי באותה עוצמה ומראה לה שאני חזקה יותר, שאני לא אותה אחת שברחה ברגע שראתה אותה בחדר באולם אירועים.
"אני פישלתי" אמרה והפתיעה אותי, "את חייבת להבין אותי-" "אני לא חייבת כלום" נכנסתי לדבריה שלא תחשוב שאנחנו חברות או שכל מה שעשתה היה לגיטימי, היא נאנחה ועצמה את עיניה ופקחה אותם שוב, היא הסתכלה עלי "צודקת, סליחה. אני פשוט לא ידעתי מה קורה. כל העולם שלי קרס והוא זה שהחזיק אותי על הרגליים וברגע שהלך קרסתי" אמרה וב"הוא" היא מתכוונת ללוקה. לא עניתי לה והיא המשיכה, "אני לא יודעת אם הוא דיבר איתך עלי, כנראה שלא אבל, היינו ביחד 4 שנים, טוב לא בדיוק היינו ביחד, אבל 4 שנים זה הרבה, הוא הוציא אותי מהרבה חרא שטבעתי בו ועזרנו אחד לשנייה, באמת חשבתי שאולי יקרה בנינו משהו אמיתי, אבל טעיתי" המילים שלה היו מהוססות והיא גמגמה מעט אבל היא העבירה את הטענה שלה.
"אני לא חושבת שמה שעשיתי היה בסדר או נכון לעשות, פעלתי מתוך רגש ולא מהמוח, פשוט אף פעם לא הצלחתי להוציא ממנו רגש, לא שיחה לא מחמאה. וכשהוא סיים את ה"קשר" שלנו בשיחת טלפון בת 5 מילים, הייתי פגועה, מאוד. עכשיו אני מבינה שמה שהיה בנינו לא היה זוגיות, אפילו לא מתקרב. אולי התנשקנו, או יותר מזה-" "אני לא רוצה לשמוע על חיי המין שהיו לכם" קטעתי אותה בגסות רוח שוב כי היא לא נתנה לי שנייה להגיב "אבל זאת לא הייתה אהבה" המשיכה כאילו לא קטעתי אותה, "זה היה נטו ניצול גופני, לפני לוקה היה לי זוגיות רעילה שרציתי לשכוח ומבלי לשים לב נכנסתי לעוד אחת" אמרה וצמצמתי את עיניי.
"לוקה לא עשה לי שום דבר, הוא הסביר מההתחלה שזאת לא תהיה זוגיות ושהוא לא מחפש בת זוג. נכנסתי לזה כי חשבתי שזה ישכיח לי את הבן זוג הרעיל אבל במקום זה התאהבתי בלוקה, זה היה מטומטם וטיפשי ואני כועסת על עצמי עכשיו שזה בכלל קרה. אבל כשהוא נפרד ממני חשבתי שזהו אני מקולקלת, אף גבר נורמלי לא ירצה אותי ואני לא אמצא מישהו שיחזיק אותי, אז נתפסתי על לוקה כמה חזק שיכולתי. טסתי פאקינג למדינה אחרת במשך 8 שעות שילמתי הון להתגנב למסיבה המחורבנת הזאת שבשנייה שראה אותך הוא טס בריצה לחפש אותך כמו כלב אבוד." רציתי לעצור אותה על הצורת ביטוי שלה אבל היא לא נתנה לי היא הייתה עמוק בהתוודות.
"הוא חיפש אותך במשך שבועיים שלמים בלי הפסקה אחת מסכנה, הוא הגיע לאולפן ראיונות ונתן לך לדבר עליו, את הצהרת את האהבה שלך אליו בפומבי, והוא את שלו אלייך" אמרה ולא הבנתי איך הוא הצהיר את האהבה שלו אלי בפומבי. "על מה את מדברת?" שאלתי והיא יצאה מהטרנס שהיא הייתה שרויה בו "הנשיקה לפני הצילום, הצלם תפס אתכם מדברים ואותו מנשק אותך ומאחל לך בהצלחה לפני הריאיון, זה היה בחלק האחרון של הריאיון, רק מי שנשאר עד הסוף רואה אותו, אני יודעת כי ראיתי את זה כמה וכמה פעמים. הוא בחיים לא התנהג ככה עם אף בחורה, לא איתי ולא עם אף אחת אחרת."
לא יודעת איך הגעתי לספה אבל התיישבתי עליה והחזקתי את ראשי "מה את מנסה לומר?" שאלתי והיא חייכה אלי "שאני סתומה ושהבן אדם הזה גמור עלייך, בחיים לא ראיתי מישהו יותר מאוהב ממנו, ברצינות עוד שנייה האישונים שלו יהפכו לצורת לב מרוב שיסתכל עלייך ככה" אמרה בצחוק ופלטתי צחקוק קטן מהול בדמעות מעקצצות, "למה באת לומר לי את זה?" שאלתי ברצינות "כי אני רוצה להמשיך העלאה ואני לא מסוגלת בזמן שאת כועסת על הבן אדם הלא נכון" ענתה והתיישבה לידי, לא התרחקתי "איך ידעת בכלל שאני כועסת עליו?" שאלתי, היא המשיכה לחייך אלי "יש לי עיניים, רואים שאתם שניכם עצובים וכעוסים. אבל גם דניאל עזר" אמרה ופערתי את עיניי "דניאל?" שאלתי, היא הנהנה "לוקה הרי לא היה עונה לי בחיים, אז שאלתי מה קורה דרך דניאל ואחרי טלפון ארוך מלא בקללות ואיומים הוא נרגע וסיפר לי שאתם ברע ורציתי לתקן את זה, זה הכל" אמרה והנהנתי מנסה לעקל את הכל, השענתי את המרפקים שלי על הברכיים וקברתי את פניי בידיי, "אני רק רוצה לומר לסיום, אם זה לא היה מובן, אני מצטערת לכל מה שקרה, ואם פגעתי בך ושאני לוקחת 10 צעדים אחורה ולא תשמעי ממני עוד, אני מבטיחה" אמרה והבטתי בה ובאמת האמנתי למה שאמרה, "א-" התחלתי לומר אבל רעש של מפתח במנעול הסיחה את דעתי.
עיניי זינקו לדלת שנפתחה ודמותו של לוקה הופיע והדבר היחידי שרציתי לעשות זה לחבק אותו לחוש אותו, להרגיש את המגע החם שלו, עיניו קפצו ממני בהפתעה ועוד יותר בהפתעה שנחו על אמה. "מה-" הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי כבר רצתי אל בין זרועותיו וחיבקתי אותו חזק, הלחי שלי צמודה לחזה שלי ודמעות שקטות יורדות להם, אוף כמה שהתגעגעתי לריח שלו.
ידיו מיד עלו בהתגוננות ועטפו אותי, "מה עשית?" שאל בקול נוטף ארס שהיה מכוון לאמה, עיניי היו עצומות בחוזקה כי רציתי פשוט לחוש אותו כמה שיותר, צעדיי עקבים נשמעו מתקרבים אלינו והאחיזה שלו בי התהדקה סביבי, "רק הייתי צריכה לדבר עם אליאנה, אני לא אציק לכם יותר" אמרה וקול פתיחת דלת נשמעה, "ביי אליאנה" אמרה "ביי לוקה" לחשה והדלת נסגרה אך מחסום הדמעות שלי נפרץ בחוזקה ודמעות ירדו בכמויות יחד עם משיכות אף.
"היי אהובה, מה קרה?" שאל והוביל אותנו לשבת על הספה אבל רציתי לחוש אותו ככה שישבתי עליו והמשכתי לחבק אותו ולהשאיר את האוזן שלי על החזה שלו, קצב הלב שלו כזה מרגיע, "אני טיפשה" יבבתי, לוקה התאבן לרגע אבל ליטף את גבי "מה פתאום, למה את אומרת את זה?" שאל בעדינות "כי כל הזמן הזה היית רק טוב אלי והתנהגתי אליך כמו חרא" הקול שלי יצא מעוות בגלל הבכי אבל מובן מספיק "עברו עלייך שבועות לא קלים, אני לא מאשים אותך בכלום" אמר והמשיך ללטף את גבי בסיבובים עדינים, נרגעתי מעט ומשכתי באפי "אז אתה לא כועס עלי?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו, העיניים החומות הכהות שלו מלאות ברגש מביטות עלי "לא, אף פעם לא" ענה, מבלי לחכות אפילו לא שנייה הטחתי את שפתיי על שלו, נאנחתי כשלשונו לא חיכתה רגע מיותר להיכנס לפי.
ידיו ירדו מגבי למותניי ואז לירכיי והמגע שלו שרף אותי והעלה אותי באש, אצבעותיי טיילו בשערותיו "התגעגעתי אליך" מלמלתי "אין לך מושג כמה חיכיתי לרגע הזה" נאנח ומשך אותי אפילו קרוב אליו, "את לא עוזבת אותי יותר בחיים," הודיע ברצינות "בחיים" אישרתי לו. כשמצחנו מחוברים והתנשפויות שלנו היחידות שנשמעות בחדר.