אהובה

פרק 45

נקודת מבט - אליאנה

"תהפכי את זה" סטפני פקדה עלי, "אני לא מסוגלת" עניתי מחזיקה יותר מידי חזק את בדיקת ההיריון שסטפני קנתה לפני רבע שעה בלבד, "אם זה חיובי?" שאלתי בחשש, אני יודעת שאמרתי שאני רוצה ילד בקרוב אבל להיות ממש בהיריון זה מלחיץ מידי. אמיתי מידי.

אבל לא יודעת, "אוף" קמתי מהאסלה הסגורה ויצאתי מחדר השירותים בחדר שינה שלי ושל לוקה. התהלכתי עם הבדיקה סגורה בידי, "את עושה לי סחרחורת" סטפני התלוננה ותפסה אותי לעמוד במקומי, "למה זה כזה נורא אם תהיי בהיריון?" שאלה וכשחושבים על זה, זה לא כזה נורא, "אני רק בת 18, רציתי לראות עולם, לחיות. רק יצאתי מהכלא של אבא שלי, התחלתי ללמוד דברים שמעניינים אותי" דיברתי ולמרות כל מה שאמרתי זה אפילו לא שכנע אותי.

ילד לא יעצור אותי מלטוס לחול או מללמוד משהו חדש, "הבדיקה כבר נעשתה, אמרת לי רק שמאחר לך המחזור. בואי נבדוק ואז נחליט אם להילחץ או לא" אמרה אבל הילד זה רק חצי מהדאגה, סובבתי את הבדיקה, ראיתי את התוצאה והבדיקה נשמטה מידי ארצה, יחד איתי. נפלתי על ברכיי וכיסיתי את הפה שלי כדי לעמעם את היבבות הרועשות שלי. אני בהיריון.

לוקה לא בבית, היה מקרה חירום והוא היה צריך לטוס ויחזור רק מחר אבל אולי זה לטובה כי אני צריכה רגע לעקל את זה. סטפני מתיישבת לידי ומאמצת אותי אליה, "הכל יהיה בסדר" מלמלה בשקט לאוזני תוך כדי שהיא מלטפת את שיערי ברכות. "את רוצה שנראה סרט?" שאלה והנהנתי עם חיוך קטן, באותו ערב סטפני עשתה הכל כדי שאשכח מההיריון, אפילו אם זה רק לכמה שעות.

ראינו סרטים, אכלנו פופקורן, גלידה וממתקים, לשם שינוי לא חשבתי מה אבא שלי היה אומר וחושב על מה שאני אוכלת, לא חשבתי על כלום חוץ מהסרט, זו הייתה הסחת דעת מושלמת, אבל כל הסחת דעת מגיעה לסיומה וכשהלכתי לישון לבד, בלי לוקה היה לי אפילו יותר קשה להירדם, היה לי הרבה סיוטים, לא הצלחתי לישון כמעט בכלל.

המחשבות שלי נדדו מאחי, ללוקה ולאשתו הקודמת, אולי הייתי צריכה ללחוץ עליו? אני רוצה תשובות אבל איך אני יכולה לדרוש תשובות כשאני לא יכולה לספק כאלה, אני לא רוצה לדבר על החטיפה ואני די בטוחה שלוקה לא קרא את היומן עד הסוף, הוא לא קרא את הימים האחרונים, אחרת הוא לא היה שותק, שום נושא בעולם לא היה מסיח את דעתו ממה שכתוב שם.

השעה מאוחרת מאוד אבל אני לא מצליחה לישון, החלטתי להתקשר בשיחת ועידה ללאנה ורפאל, הם ענו ישר. "אלייי" לאנה קראה בשמחה, "אני אצל רפאל אז נדבר ביחד מהטלפון שלי" הסבירה "אוקיי" אמרתי בקול חלש, "הכל בסדר?" רפאל שאל, "אני מתגעגעת בטירוף" עניתי, "גם אנחנו, למה את ערה בשעה כזאת? לא מצליחה להירדם? בגלל לוקה?" לאנה שאלה מלא שאלות "כן, משהו כזה.." עניתי פשוט נהנית לשמוע את הקול שלהם, אני מתקשרת כמה פעמים בשבוע אבל הרצון לראות אותם גדל.

אבל הרצון להתמודד מול מתאו גדל אפילו יותר, אני רוצה למצוא אותו ולשאול אותו פשוט למה, למה שהוא יעשה את זה, ועוד אחרי כל כך הרבה זמן. "אני רוצה לבוא לאיטליה" אמרתי, "כן! בבקשה בואי" לאנה קראה, "אני לא יכולה לראות את הפרצוף של רפאל יותר" התלוננה וצחקתי צחוק אמיתי, "תירגעי לאנ שנדבר על זה שבאת לפה עצובה ומסכנה ועכשיו את שמחה?" רפאל שאל ושמעתי אותם מתאבקים.

"אבל אני אסלח לך כי את שיכורה" סיים וצחקתי, מתאים להם, "מה קרה?" שאלתי "סיפור ארוך אלי, תבואי ואספר לך הכל" אמרה בתור תנאי, "את משחדת אותי?" שאלתי בקול משועשע, "כן, חד משמעית כן" ענתה בצחקוק, "טוב אני מניחה שאני חייבת לבוא" הודעתי, המשכנו לדבר קצת, לא סיפרתי להם על ההיריון אבל דיברנו מספיק עד שנרדמתי, בלי סיוטים ועד הבוקר.

---------------------

התעוררתי והיה לי חם נורא וכשפקחתי את עיניי גיליתי שלוקה שוכב לידי, הוא נראה מותש ושיערו עדיין רטוב מה שמעיד שהוא הגיע לא מזמן, התקלח ונרדם, הסתובבתי ולקחתי את הטלפון שלי, הוא משך אותי יותר אליו והבנתי שהוא ער, "איך דניאל?" שאלתי והוא חיכך את אפו בעורפי. "בסדר, הוא נשאר שם" החזיר בקול צרוד ועייף. לא רציתי להפריע לו לישון אז לא המשכתי לשאול שאלות.

חיכיתי עוד שעה עד שלוקה יירדם לגמרי עד שקמתי והתחלתי להתארגן, החלפתי מהפיג'מה שלי לבגדי בית נוחים וחמים וירדתי למטה, לא עברה שעה ולוקה ירד לסלון בצעדים עייפים, חייכתי למראה העייף שלו, "הלכת" מלמל ושכב על הספה ומשך אותי עליו, "לוק" צחקקתי, "אתה לא יכול לישון למעלה?" שאלתי והוא הניד בראשו, "אני צריך אותך כדי לישון" אמר.

אז נשארתי בזרועותיו וראיתי סדרה עד שהבטן שלי צעקה עלי, "לוק אני הולכת" לחשתי והוא לא הגיב אז קמתי בזהירות ולמזלי הוא לא התעורר והכנתי לעצמי ארוחת בוקר, אבל הכנתי כפול כי ידעתי שלוקה יקום כל רגע ויהיה רעב, בדרך כלל הוא לא רעב בבוקר אבל אחרי משימות הוא גווע.

כשלוקה הגיע כמה דקות אחרי שהתיישבתי הוא היה נראה קצת פחות עייף, "רעב?" שאלתי "בטירוף" החזיר, הוא נשק לראשי והתיישב ליד הצלחת הגדושה באוכל, אכלנו בשקט ואז החלטתי לשאול את השאלה שמציקה לי.

"לוק" קראתי, הוא הרים את מבטו אלי והמהם, "אני רוצה לטוס לאיטליה" אמרתי והוא הטה את ראשו "את בטוחה? אחרי מה שקרה עם אבא ואח שלך?" שאל הצמדתי את שפתיי מהאיזכור שלהם והנהנתי, "אני רוצה לפגוש את לאנה ורפאל" הסברתי, "אז אולי הם יבואו לפה? אני אממן את הטיסה" הציע וחייכתי לנדיבותו.

הנדתי בראשי והנחתי את ידי על שלו, "אני רוצה לחזור קצת הביתה, לשמוע את השפה, לראות את המשפחות של לאנה ורפאל, אני צריכה את זה, ואני לא רוצה שהפחד שלי מהמשפחה שלי ימנע ממני את זה" אמרתי חצי אמת חצי שקר, אהי חייבת להגיע לאיטליה ולתפוס את מתאו.

"דבר ראשון הבית שלך הוא כאן, בניו יורק. דבר שני אנחנו המשפחה שלך, לא החלאות האלה שבמקרה יש לך אותו דנא, כי אין לך שום קשר אליהם. ודבר אחרון אני גאה בך שאת מתגברת על הפחדים שלך" אמר והוא צודק, בחיים לא הרגשתי טוב ובטוחה יותר כמו פה, בבית שלי.
אבל איטליה הייתה כל מה שהכרתי עד לפני כמה חודשים והיא עדיין לוקחת מקום בליבי.

"אז זה אומר שאני אטוס?" שאלתי, הוא הנהן והתלהבתי, "בתנאי אחד" אמר וכיווצתי את עיניי בחשד, "את לא טסה לבד, אני אבוא גם" אמר וידעתי שזה יקרה אבל בכל זאת הופתעתי, גם ידעתי שאין לי שום דרך לטוס לבד לאיטליה ככה שהייתי חייבת להסכים חוץ מזה שסירוב יכול להיות חשוד מידי, "סגור" חייכתי אליו.