אהובה

פרק 23

*הפרק הזה מכיל אלימות ופגיעה עצמית אם קשה לך לקרוא דברים כאלה עדיף לא לקרוא. שבת שלום וקריאה מהנה 3>*
היא שמה לב וקמה לישיבה, עם חיוך עצוב, "אז איך מתחילים?" שאלה והתיישבתי לידה, "איך זה התחיל?" שאלתי רוצה לדעת כמה פעמים זה קרה, היא לקחה עוד נשימה עמוקה "מאז שאני זוכרת את עצמי" היא התחילה לצחוק צחוק לחוץ "אני לא יודעת למה אני צוחקת בכלל" המשיכה לצחוק "זה קרה כמעט כל שבוע, במיוחד בימי שישי כי זה מתי שהוא יוצא לשתות. לפעמים הייתי הולכת לישון אצל לאנה בחמישי כדי שלא ירביץ לי אבל איך שהייתי חוזרת הוא היה מוציא עלי את העצבים שלו." אמרה היא הפסיקה לצחוק.
אני מחזיק את עצמי מלקחת את הטיסה הבאה ולרצוח אותו רצח איטי ומייסר שיתחנן אלי שאני אסיים את החיים שלו, אבל אני לא יכול והעובדה שהיא פה איתי ושמורה והוא לא יכול לגעת בה יותר מרגיעה אותי.
"מה הוא היה עושה?" שאלתי בקול רך המבט שלה היה מושפל לידיים שלה והיא התעסקה עם האצבעות שלה. "תלוי כמה הוא כעס, לפעמים הוא סטר לי, לפעמים הוא היה מפיל אותי על הרצפה ובועט לי בבטן" אמרה והיא נגעה בבטן שלה, אני לא חושב שהיא שמה לב לפעולות הקטנות שעשתה.
"וכשהוא ממש כועס הוא היה משתמש בחפצים או רהיטים" אמרה והידיים שלי התאגרפו חזק כל כך בעצבים שידיי רעדו, אבל היא לא הסתכלה עלי, היא הייתה שקועה מידי בבועה שלה, "איך?" שאלתי והיא הזדקפה היא הסתובבה מעט שהכתף הימנית שלה תהיה מולי והיא משכה את החולצה שלה ככה שהיא חשפה צלקת, כמה שריטות ורודות ולבנות, "הוא שבר עלי בקבוק אלכוהול כי החברה שהוא השקיע בה נפלה והגעתי לדבר איתו, איזה טעות. לא יכולתי להרים את היד למשך הרבה זמן בטח שלא לישון על הצד" אמרה וראיתי את עיניה נוצצות, קולה עדיין יציב אבל היא נראית חלשה.
העברתי את אגודלי על הצלקת, היא הצטמררה על המגע שלי, ואז מבלי לחשוב נשקתי לצלקת שלה, הנשימה שלה נעתקה, "בשביל מה זה?" שאלה, עכשיו קולה חלש ורועד, היא מושפעת ממני יותר מהצלקות. הפנים שלנו היו קרובות והיא ליקקה את שפתייה וניצלתי את זה וחטפתי נשיקה קלה על שפתיה "זה על זה שלא הייתי שם כדי להגן עלייך" אמרתי והיא הצמידה את שפתייה ולא הגיבה, היא השפילה את מבטה שוב לאצבעותיה.
"תספרי לי עוד" ביקשתי, זה לא קרה אף פעם, שהייתי צריך לבקש ממישהו משהו, תמיד דרשתי ולקחתי אבל איתה הכל שונה, היא חשבה הרבה זמן "מה עם האחת על הגב?" שאלתי בעדינות והיא הנהנה והסתובבה כשגבה אלי והרימה את החולצה וצלקת גדולה, כזו שהיא הגיעה איתה לבית חולים, רואים את תפרים שהחלימו. העברתי את ידיי עליה, היא שוב הצטמררה, היא לא רגילה למגע שלי, נישקתי אותה שם ובגלל שהיא צלקת גדולה לרוחב הגב התחתון שלה נשקתי אותה כמה פעמים.
"זה היה בלילה שמתאו - אחי הגדול - עזב את הבית, הוא אמר לי שהוא בורח ויבוא לקחת אותי כמה ימים אחרי זה כשימצא סידור, אבא שלי גילה באותו לילה שמתאו עזב ושעזרתי לו. ככה שהוא כעס כל כך שהוא דחף אותי על הרצפה, נפלתי על אחד השידות עם אגרטל שהתנפץ על הרצפה מתחתי, הוא המשיך לבעוט בי כששברי האגרטל נכנסו עמוק יותר לגב שלי. בסוף הוא לקח אותי לבית חולים וטען שנפלתי." את כל זה היא סיפרה עם הגב אלי, כשלא הפסקתי ללטף את הצלקת לכל אורכה, היא צחקה "זה מצחיק כמה פעמים הייתי בבית חולים כי 'נפלתי' הם בטח חושבים שאני מטומטמת."
רציתי למחות על זה אבל היא המשיכה לדבר, היא הסתובבה אלי "הוא הפך אותי למטומטמת. התרגלתי כל כך לכאב הפיזי ככה שהוא היה הפתרון שלי כל פעם שהיה לי קשה" אמרה ועיניה כבר מלאות בדמעות אבל היא לא בוכה, קולה רועד אבל היא ממשיכה לדבר ומבלי לשאול ענתה לשאלה שלי.
היא הורידה את המכנס פיג'מה שלה, היא הייתה כל כך עמוק בשיחה שהיא אפילו לא הובכה מולי, היא חשפה מולי צלקת של 3 שריטות לבנות ישרות על אורך הירך הימנית שלה, הם נראות שקרו עם סכין חדה. ידעתי מה היא תאמר לפני שאמרה והכנתי את עצמי לכך "הוא כל כך הפחיד אותי שאם אני לא אצליח בלימודים שנכנסתי לחרדות והתקפים כל מבחן, יום לפני המבחן שרציתי ללמוד לא הייתי מסוגלת, רעדתי לא הצלחתי לנשום ולפעמים הייתי מתעלפת.
יום אחד זה היה כל כך נורא שהעדפתי כאב פיזי על נפשי וחתכתי את עצמי, הכאב העסיק אותי מהמחשבות שלי והצלחתי ללמוד, זה כאב גם ביום אחרי למבחן וזה עבד, קיבלתי מאה. אבל הוא עדיין כעס עלי בגלל סיבה אחרת, זה לא משנה מה אני אעשה זה לא מספיק בשבילו." אמרה ידי מצאה את דרכה לירך שלה, ליטפתי את הצלקת שסחבה סיפור קשה כל כך. כואב לי איך ילדה בלימודים חותכת את עצמה מהפחד הנפשי מאיך אבא שלה יגיב אם היא לא תקבל ציון מסויים.
נישקתי את הצלקת ואני התחלתי להתמכר לתחושה של העור הרך שלה תחת השפתיים שלי, הזדקפתי והסתכלתי בעיניה, היא סמוקה מעט ודמעה אחת ירדה מעיניה, ניגבתי אותה והנחתי את ידי על הכתף השמאלית שלה וליטפתי את הצלקת על עצם הבריח שלה. "איך זה קרה?" שאלתי והיא עצמה את עיניה ונרגעה שנייה על המגע שלי.
"בבית ספר, התחלתי לצאת עם מישהו רק בגלל שאבא שלי אמר לי שאני לא יכולה והוא ניצל את זה וסגר את שנינו בכיתה ריקה והתחיל לנשק אותי ואת הצוואר שלי ואת עצם הבריח שלי, צעקתי שיפסיק, הוא לא הפסיק" היא עצרה לשנייה וכבר חשבתי איך אני מוציא ממנה מי היה המזדיין שאני אוכל לטפל בו. "רפאל במקרה שמע אותי כי הוא חיפש אותי שראה שלא הגעתי לכיתה והוא הציל אותי" אמרה "אני מקווה שב-"הציל" הוא החטיף לחרא מכות" אמרתי והיא חייכה חיוך קטן והנהנה "כן, השעו את שניהם באותו יום" ענתה.
"עדיין לא הבנתי איך הצלקת נוצרה" אמרתי "כן אני כבר מגיעה לזה," ענתה וסידרה את התנוחה שלה "כשחזרתי הביתה הרגשתי אותו על הגוף שלי כל הזמן, לא הצלחתי לעצום עיניים מבלי לדמיין אותו עלי מנשק ונוגע בי, נכנסתי להתקלח וזה לא עזר. אז לקחתי מצית ושרפתי את האזור עד שנרגעתי." אמרתי ודמיינתי את אליאנה יושבת בחדר שלה לבד ומשתגעת עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה.
"אני יכול?" שאלתי אותה הפעם כי אני לא יודע אם זה יעשה לי טריגר שאנשק את המקום שהיא שרפה בגלל המקרה הזה, היא הנהנה בחשש ונשקתי לה, הרגשתי אותה נושמת נשימה עמוקה "את בסדר?" שאלתי והיא חייכה אלי חיוך עייף ועוד דמעה ירדה לה "כן" ענתה בלחש.
היא הסתובבה במקומה שוב והפנתה אלי את הגב "הצלקת האחרונה מוחבאת אבל בין הצלקות שאני זוכרת הכי טוב," אמרה והזיזה את שערה על מעבר לכתף וחשפה בפניי כמו מין חור בין העורף לראש שלה, היא חיפשה אותה עם אצבעותיה "הנה, כאן" אמרה שמצאה "כן, אני רואה" החזרתי, "איך זה קרה?" שאלתי והיא לקחה נשימה עמוקה ואחרי כמה שניות שלא ענתה היא דיברה.
"היא קרתה אחרונה, ממש לפני כמה חודשים, סיימתי את הלימודים שלי בהצלחה. אבא ואמא באו אלי ואמרו שצריך ללכת לחגוג במסעדה. חשדתי שמשהו קרה, לא קישרתי את לשום דבר או אולי לא רציתי כי שמחתי שזה פעם ראשונה שהם חוגגים איתי משהו בגלל שהצלחתי משהו." אמרה בינתיים נשקתי לעורפה, לשיער שלה יש ריח ממכר, אני שואף אותו לראותי ומנסה לחקוק אותו בזיכרון שלי.
בזמן שהיא ממשיכה לדבר אני מנשק את דרכי לשקע צווארה, היא נרעדת אבל ממשיכה לדבר באופן רציף "כשהגענו למסעדה חיכה שם גבר וההורים שלו, הוא היה בן 40 אני חושבת וההורים שלי החליטו לשדך בנינו," המשיכה, ידי נכרכו סביב בטנה ומשכתי אותה אלי קלות, הרגשתי אותה נרגעת בין זרועותיי.
"אני כעסתי שעבדו עלי ורציתי ללכת הביתה, טענתי שאני בחיים לא אתחתן עם גבר כזה מבוגר ועוד לפני גיל 18, לא שזה עבד לי" אמרה כשהתכוונה אלי וחייכתי לשקע צווארה "אני לא מבוגר" עניתי "נוכל להתווכח על זה אחר כך" אמרה בטון קליל יותר. "בקיצור כשהגענו הביתה אבא שלי כעס כרגיל ודחף אותי חזק מידי על הרצפה, הראש שלי פגע בפינת השולחן וקרה מה שקרה והגעתי לבית חולים, דרך אגב הרופא גילה לי אחר כך שהם הביאו אותי ממש בשנייה אחרונה, כמה רגעים אחרי זה והייתי מתה." אמרה ושוב הכעס והעצבים זורמים לי בדם.
"אבל איכשהוא אמא שלי שכנעה אותו שיחתן אותי רק בגיל 18" סיימה את דבריה ונשמה לרווחה "זה היה לא קל" הוסיפה "אבל עשית את זה כמו גדולה" החזרתי היא סובבה את פנייה לכיווני "אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לומר את זה למישהו אחר"
"אני שמח שהצלחת לספר לי" אמרתי בכנות "טוב זה רק קצה הקרחון, זה רק הצלקות יש גם עוד מלא סיפורים על מכות שנעלמו, על שברים שנאחו" התחילה לומר אבל עצרתי אותה באמצע "אמרנו שמתחילים בקטן, את עוד תספרי לי, לא צריך עכשיו" היא חייכה אלי "תודה שאתה סבלני איתי" "תמיד, אהובה"