אהובה

פרק 31

חניתי את המכונית כמה בניינים מהבניין הרצוי, יצאתי מהרכב ופתחתי את תא המטען הוצאתי ממנו נשקים, ושמתי אותם בחגורת נשקים שלי, וחיברתי משתיק קול עליהם ככה שאני אוכל להתגנב. כבר מפה אני יכול לראות את השומרים בכניסה ואת המדים המכוערים שלהם.
המדים שנהגתי לשנן מתוך שינה, כי הם הופיעו שם בכל פאקינג לילה. יריתי שתי יריות ושניהם נפלו בשקט מוחלט. נכנסתי לבניין, בקומה הראשונה אין אף אחד, אני מתקדם בשקט למעלית מקשיב לכל רעש בסביבה לא לפספס אף אחד.
המעלית גדולה יותר מהדלתות ככה שאם אני איצמד לקיר המעלית ככה כשהיא תפתח לא יראו אותי , אני מחזיק בידי את הרימון הדלתות נפתחות ואני שומע קולות וצעדים, אני מושך בנצרה וזורק את הרימון מחוץ למעלית. עשן מתחיל לצאת ולמלא את החדר עד שאי אפשר לראות כלום. אני משתמש ברעשים שהם עושים.
צעדים, דיבורים שקטים שהם חושבים שאני לא שומע, טעינת אקדח, התנשמויות רועשות. אני יוצא מהמעלית בזהירות וצועד בשקט, אני שומע מצד ימין שלי שני צעדים מהירים, אני יורה לכיוון שאני מנחש שהראש שלו ואחרי לא יותר משנייה אני שומע נפילה של הגוף שלו לרצפה.
אני ממשיך בכיוון שלו ואז אני מצליח לראות אותו על הרצפה ומוודא שהוא מת, אני לא צריך שמישהו יפתיע אותי. אני ממשיך להקשיב ולירות באופן מדויק לחיילים האויבים. אני מתחיל לקבל סחרחורת אבל אני מתעלם מזה. אני מקשיב שוב הפעם האחרונה אבל אני לא שומע כלום, אני מוריד מגננות ומחזיר את האקדח לחגורת נשק ומחכה שהעשן ירד כדי שאני אוכל לחפש את אליאנה.
אני מקלל בקול רם כשאני שומע תנועה חדה ומהירה וכאב מפלח את הבטן שלי "בן זונה" מלמלתי ותפסתי את היד של החרא שדקר אותי באזור הצלעות, סובבתי אותו והצמדתי אותו לקיר ושברתי לו את המפרקת, דם התחיל לרדת בכמויות מהבטן ואני מבין שאין לי הרבה זמן עד שאני אתעלף או גרוע מזה.
אני מקווה שהצוות הרפואי קרוב כי אין לי שום דבר לקשור סביב הבטן, אני מחזיק אותה עם היד השמאלית שלי וסופסוף העשן ירד וחשף שתי דלתות, הצמדתי את האוזן שלי לאחת מהם ולא שמעתי כלום, הצמדתי לשנייה והתפללתי שאליאנה תשמיע קול או צעקה שאני אדע איפה היא. וכאילו היא הרגישה אותי שמעתי אותה צועקת.
"תעזוב אותי!" קולה צרוד ואולי לא הייתי אפילו מזהה שזה שלה אבל אני מרגיש שזאת היא, אני מושיט את ידי לידית והיא נעולה, "פאק" מלמלתי, מבלי לחשוב אני פורץ את הדלת בעוצמה עם הכתף השמאלית שלי, הדלת נפתחת בתנופה וכל האוויר שלי יוצא מהריאות שלי שאני רואה את אותה תמונה שוב מולי.
נקודת מבט - אליאנה
אני חלשה, לבושה רק בחולצה אוברסייז מלוכלכת, אני אפילו לא זוכרת מתי הבגדים שלי נעלמו אני כבולה לקיר וראשי מושפל לרצפה בזמן שהחלאה שחטפה אותי עומד איתי בחדר ונראה שמח יותר מידי, אני חסרת כוחות ורוצה שזה פשוט יגמר. אני שומעת רעשים מחוץ לחדר, נשמע כמו אנשים נלחמים, אני מתחננת שמישהו בא להציל אותי, הרעיון שלוקה יגיע כבר עזב את ראשי אתמול אחרי שבועיים של אמונה ותפילה.
החוטף שלי מתקרב אלי ובתגובה נצמדתי לקיר מנסה להתרחק ממנו, הוא תופס את מפרק ידי בחוזקה ולשם שינוי משחרר אותי, וככה גם ליד השנייה, אני חלשה מידי כדי לעמוד לבד והוא תופס ומקים אותי, "תעזוב אותי!" אני צועקת אולי מישהו ישמע אותי ויציל אותי אבל זה לא עוזר כי הוא רק מעמיד אותנו באמצע החדר מול הדלת.
החדר הזה ריק מרהיטים הוא די מגעיל ועבש, יש בו רק את השלשלות שבהם הוחזקתי, הרגליים שלי רועדות ואני לא יודעת אם אני אצליח להמשיך לעמוד אבל התפיסה שלו בי חזקה ככה שגם אם אני אקרוס אני אמשיך לעמוד. הוא נראה שמחכה למשהו כאילו הוא רוצה שיבואו להציל אותי. הדלת נפרצה בבום ודמותו של לוקה הופיע והמבט אחוז האימה שעטה את פרצופו לא מה שחשבתי שאפגוש. הוא לבוש במדים, עיניו אדומות, שקיות מתחת לעיניים, זקן בן שבועיים והרבה דם שזולג מבטנו בצד הימני של גופו.
ואז אני מרגישה משהו קר על הרקה שלי
נקודת מבט - לוקה
הכל חוזר אלי סטיב עם החיוך המתנשא שלו, הוא מחזיק אקדח לראשה, השמלה השחורה שלבשה קרועה, על גופה פציעות רבות שערה השחור מבולגן לגמרי, דמעות יורדות על פנייה בזרמים כשהיא מסתכלת עלי, היד שלי רועדת כשאני מכוון את האקדח עליהם, אני לא מצליח להביא את עצמי לירות, מה אם אני אפגע בה? מה אם הוא ירה בה לפני? אני לא כזה טוב עדיין, אבא שלי הכניס אותי להכשרה רק לפני שנתיים ככה שאני לא מכוון הכי טוב עדיין.
ידעתי שזה טעות להינשא בגיל כזה מוקדם רק לפני שבועיים סיימתי בית ספר, זיעה קרה יורדת ממצחי ונכנסת לעיניי, אני מנגב אותה ומתפלל שמישהו יכנס ויוכל לעשות את מה שאני לא. הוא מדבר וצוחק הוא מאושר, אני סופר לשלוש ומחליט לירות, עדיף לנסות לירות מאשר לתת לו לרצוח אותה.
1...
2...
בום.
אבל לא הספקתי ללחוץ על האקדח, העיניים שלה נפערו וראיתי את השנייה שהנשמה שלה עזבה את הגוף שלה, היא התמוטטה על הרצפה ולפני שהסתפקתי לשים לב סטיב ברח מהמקום, רצתי אליה כשדם זולג מרקתה בכמויות, אני מניח את האוזן שלי על הלב שלה אבל לא שומע כלום, היא מתה. בגללי.
נקודת מבט - אליאנה
הוא פשוט עומד שם, הוא בוהה בנו ולא עושה כלום, החוטף צוחק ומדבר איתו אבל לוקה לא איתנו, הוא נמצא במקום אחר, החוטף משנה את האחיזה שלי והוא נוגע בשטף דם טרי וזה כאב נורא שצעקתי בכאב. לוקה יצא מהבהייה שלו ויכולתי לראות אותו חוזר לעצמו.
נקודת מבט - לוקה
זה בעבר, אני בהווה, עם אליאנה אני לא יכול להיאחז בעבר בזמן שהיא בסכנה, הצעקה שלה מעירה אותי ואני טוען את האקדח שלי ומכוון על סטיב, היד שלי יציבה ולא רועדת, אני לא מסתכל על אליאנה, אני לא מסוגל לראות כמה פציעות יש לה, מה היא לובשת, אם היא בוכה.
"אתה חתיכת חלאה, סטיב" סיננתי, "ככה מדברים לחבר ותיק?" צחק ואליאנה השמיעה עוד קול כאב, לא הסתכלתי, "תראה איך השקעתי הכל נראה כמעט אותו הדבר" אמר בהתייחסות לסיטואציה "רק שהפעם מי שהולך לקבל כדור בראש זה אתה" בקושי הוצאתי את המילים מפי אבל הוא רק צחק בתגובה.
נקודת מבט - אליאנה
עצמתי את עיניי חזק "אנחנו עוד נראה לגבי זה-" ירייה קטעה את המשפט של סטיב, התמוטטתי על הרצפה אבל לא כאב לי ומשם אני כבר לא זוכרת כלום אבל סופסוף יכולתי לנוח, אולי זהו? זה נגמר? אני אעבור לעולם הבא? זה לא שהשארתי יותר מידי מאחור, רק חבל לי שלא יכולתי להיפרד מלאנה ורפאל כמו שצריך.
נקודת מבט - לוקה
לחצתי על ההדק, הוא נפל ואליאנה קרסה גם כן איתו, אני רץ מהר כשאני נאנק כשכאב חד מפלח את בטני, אני מספיק לרכך את הנפילה שלה, היא התעלפה, היא נושמת ויש דופק אבל היא לא מגיבה, הרשתי לעצמי להסתכל עליה לראשונה מאז זה שבועיים ונחרדתי לגלות שהיא מלאה בפציעות ומכות, היא מלוכלכת מאוד אבל עדיין האישה הכי יפה שאני מכיר. היא נראית כל כך מותשת והכאב המפלח את החזה שלי הזכיר לי כמה התגעגעתי אליה. אימצתי אותה אלי בדיוק ששמעתי צעדים של אנשים רבים ואת דניאל צועק את שמי.
----------------
נקודת מבט - אליאנה
קר לי מאוד, אבל אני מכוסה בשמיכה וזה הבהיל אותי ככה שהתעוררתי מיד ולקח לי כמה רגעים להיזכר מה קרה ב24 שעות האחרונות. לא זכרתי הרבה, רק מעט מאוד, אני זוכרת שעמדתי לקרוס אבל לוקה הגיע והרג את הבחור, סטיב אני חושבת.
אני שוכבת על המיטה בחדר של לוקה, הוא ריק ולפי השמש בחוץ נראה שכבר עוד מעט ערב, אני מחפשת את השעון ורואה שכבר אחרי הצוהריים, הגוף שלי כואב וכל תזוזה שלי מכאיבה לי יותר, אני מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל החזה שלי כואב בכל נשימה והגרון שלי צורב מהצעקות שצעקתי בשבועיים האחרונים. שבועיים, שבועיים הייתי כלואה שם בחדר מגעיל עם הבחור הזה שמשהו בו היה מאוד מוכר, הוא הזכיר לי מישהו אחר. לא סטיב, סטיב שמר עלי רק ביום האחרון. אני מדברת על הבחור השני ששמר עלי כל שאר הזמן.
אני מצליחה להירגע ומניחה את רגליי על הרצפה, פתחתי את השידה ליד המיטה, השידה שלי. והוצאתי את היומן שלי יחד עם עט ובמאמץ רב וכמה דקות טובות הלכתי למרפסת ונשמתי נשימה עמוקה, יצאתי משם. אני כאן, אני בטוחה. אני מקווה.
התיישבתי על אחת הכורסאות שישבו במרפסת והסתכלתי על הנוף של ניו יורק, אומנם יצאתי מהבית שלי באיטליה, מהאבא המכה שלי אבל הגעתי לכאן וחטפו אותי ועשו אפילו נורא מזה, האם זה היה שווה את זה? להתאהב לשווא, לתת לעצמי לדמיין חיים חדשים, עתיד טוב יותר. פתחתי את היומן ועברתי על הדברים האחרים שרשמתי ודמעות נקוו בעיניי, כתבתי על לוקה ואיך אני נופלת בשבילו, הנשיקה הראשונה, הריאיון שסידר, איך הוא הכריח גבר להתנצל בשבילי. הכל היה כתוב שם והחזקתי את עצמי מלקרוע את הדפים.
פתחתי דף חדש והתחלתי לכתוב כל דבר שאני זוכרת, אולי אם אכתוב את זה שאר הרגעים יחזרו אלי.