אהובה

פרק 30

נקודת מבט – לוקה
המתקפה מתוכננת לעוד ארבע ימים הגברנו את האבטחה בבית ומחוץ לו. אליאנה נרדמה לשנת צוהריים בחדר שלנו ואני עובד בסלון, החדר המאובטח לא מוכן אבל יהיה מחר. שמנו בו מיטה ואספקת אוכל ועוד דברים שהיא תוכל להישאר שם בנוח. לא סיפרתי לה עדיין.
אני אספר לה יום לפני, אני חושב שהיא חושדת אבל היא לא שאלה אותי כלום עד עכשיו. סטפני שוב לא מרגישה טוב, היא נמצאת בבית חולים כבר כמה ימים אבל מצבה משתפר. לפחות אני לא אצטרך לדאוג גם לה כשהמתקפה תקרה. אבא ואמא יודעים אליה והחדר הבטוח שלהם מוכן, אבל רק אמא תשתמש בו, לאבא שלי יש יותר מידי גאווה מלהסתתר בחדר מאובטח.
אני סוגר את המחשב ומתלבט אם להצטרף לאליאנה במיטה, אני מותש מההכנות ליום הארור הזה. אני יודע שהוא יהיה יום קשה ונאבד הרבה אנשים, לפתע נשמע פיצוץ בקומה העליונה, מבלי לחשוב רצתי מיד במדרגות לאליאנה. אני שומע צעדים ואת אליאנה צועקת. אני נחרד ומגביר את המהירות.
אני פותח את הדלת והחדר ריק, יש חור ענק בקיר ליד המרפסת, המיטה מבולגנת ואליאנה לא נמצאת פה "אליאנה!" צעקתי בפחד טהור, בחיים שלי לא פחדתי ככה. רצתי למרפסת וראיתי מלא גופות של חיילים שוכבות על הרצפה ומכונית שחורה נוסעת משם במהירות.
אני מקלל ושובר את הדבר שהכי קרוב אלי מה שהיה אגרטל עם פרחים, המים והפרחים נשפכו על הרצפה ויצרו שלולית ליד האפר של הפיצוץ. הרמתי את הטלפון לדניאל, הוא ענה ישר. "הוא שיקר, הם באו עכשיו. הם לקחו אותה" אמרתי בקול קר "תסגור את כל היציאות מניו יורק, אף אחד לא יוצא או נכנס בלי בדיקה מקיפה של הרכב ותעודת הזהות של כל אחד מהנוסעים." ציוויתי ודניאל טיפל בזה.
"פאק!" צעקתי והבנתי שאם אני אישאר כאן אני אשבור את כל החדר וזה לא יועיל לשום דבר, אני נכנס למכונית שלי ומחליט לנסוע למשרד שם אני פוגש את דניאל, הוא עובד וצועק על אנשים פקודות. אני יושב במשרד שלי ומנסה לחשוב מה אני יכול לעשות. אני לא יכול לעשות את זה שוב.
אני תופס את פניי ומבין שהכל חוזר על עצמו שוב. צעדים נשמעים בחדר ואני אפילו לא מרים את ראשי "נכשלתי" קראתי בתבוסה, דניאל התכופף לישיבת צפרדע מולי והניח את ידו על הכתף שלו "לא נכון, אולי לא היינו מוכנים אבל זה לא נגמר עדיין" אמר. דניאל מכיר אותי הכי טוב מכולם הוא היה כשהייתי בנקודה הכי נמוכה בחיים שלי והוא זה שעזר לי לצאת מזה.
"כשאני אמצא את סטיב הוא יגלה רמה חדשה של כאב" אמרתי ודניאל חייך וסטר לכתפי "זה כבר יותר טוב" הוא קם על רגליו והלכתי אחריו. אחרי כמה דקות אני ודניאל הוצאנו רשימה ארוכה של 50 מקומות פוטנציאלים בהם סטיב יכל לקחת את אליאנה אליו.
"אני אקח את צוותי 2, 6 ו-7. צוותי 3,4, ו- 5 יישארו לשמור על המשרד והבית." הצעתי אבל דניאל הניד בראשו "תיקח את 4 איתך במקום 6" אמר וזה יכול לעבוד, צוות 4 הם צלפים ככה שזה יכול להועיל. "בסדר," הסכמתי והודעתי לצוותים להתארגן במיידי.
לאחר כמה דקות כבר נסענו למיקום הראשון, ואחריו לעוד כמה. חלקם היו ריקים וחלקם מלאים בחיילים אויבים. עדיין לא איבדנו אף אחד אבל יש כמה פצועים. ומיום אחד עברו ליומיים ושבוע חלף ושום סימן לאליאנה או לסטיב.
דניאל לא מצליח לאתר אותו, המיקום שלו בכל פעם במקום אחר ועד שאנחנו מגיעים המקום ננטש. או שלפעמים הוא בכלל מחוץ לניו יורק מה שבכלל לא הגיוני כי כל מי שיוצא או נכנס עובד בדיקה מקיפה מאוד. הימים הפכו לארוכים מאוד, אני כל הזמן בדרכים או במלחמות. אני ישן בקושי 2-3 שעות בלילה במקרה טוב, אני לא נח ואוכל מעט בדרכים. אני לא מסוגל לנוח עד שאני אראה אותה, אדע שהיא בסדר. עד שהיא תחזור אלי.
עוד שבוע חלף ואני מיואש לגמרי, כולם מיואשים לגמרי. דניאל מטפל בהכול בזמן שאני ואבא וכל הצוותים מחפשים את סטיב ואליאנה. "בן, אתה חייב ללכת לנוח. אתה נראה נורא" אבא שלי מסיט אותי מהמפה בה סימנתי את כל המקומות שלא מצאנו בו את אליאנה. לקחתי עוד לגימה מהקפה שהספיק כבר להתקרר. "אני אנוח כשהיא תחזור הביתה" אמרתי וסיימתי את הכוס והנחתי אותה על השולחן ליד עוד כמה כוסות ריקות. אני לא נותן חוץ מאבא ודניאל להיכנס לחדר הזה ככה שהוא לא הכי נקי במיוחד עכשיו שאין לי זמן לחשוב על ניקיון.
"מחר יעברו פאקניג שבועיים, היא נמצאת מי יודע איפה ועושים לה מי יודע מה ואני לא יכול לעשות כלום כדי לעזור לה." כעסתי והוא נאנח "כדי שתוכל להיות במאה אחוז שלך אתה חייב לישון ולאכול כמו שצריך, אחרת אתה תקרוס עוד לפני שתמצא אותה" לצערי הוא באמת צודק, אני מכוון פחות טוב, אני לפעמים רואה מטושטש ואני לא מצליח לחשוב כמו שצריך. אבל אני פשוט לא יכול לנוח עד שאני אדע שהיא בסדר.
"אני לא יכול לוותר" חשקתי את שיניי "אתה לא מוותר! אתה לא פאקינג מכונה, אתה צריך לשיון ולאכול כמו שצריך" אמר והסתיר את המפה כדי שאסתכל עליו, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר,
"בתור הקאפו שלך אני פוקד עלייך ללכת לאכול ולישון ואתה לא חוזר עד שיש לך לפחות 8 שעות שינה." פערתי את עיניי בהפתעה, הוא פאקינג פקד עלי להפסיק את החיפושים אחרי האישה שלי כדי שאני אשן. "אתה פאקינג רציני?!" צעקתי ודפקתי על השולחן בחוזקה שקמתי על רגליי להראות כוח לעומתו. הוא קם גם כן להראות שהוא לא מפחד ממני "אני עושה את זה בשבילך, בשביל הבריאות והכושר שלך" כעס עלי בחזרה. אני מבין מאיפה הוא מדבר ואיך הוא חושב אבל אני פשוט לא מסוגל.
יצאתי מהחדר בעצבים וטרקתי את הדלת, התקשרתי לדניאל והודעתי לו מה קרה, הוא הבטיח להמשיך לחפש אותה בכמה שעות שאני לא אוכל. התיישבתי לאכול כמו נמושה ולאוכל לא היה טעם, הכל היה טפל וחסר משמעות אבל סיימתי בקושי את הצלחת ועליתי לחדר שבו ישנתי, לא ישנתי בחדר שלי ושל אליאנה. זה היה כואב מידי להריח אותה על המצעים להתעורר מסיוט שקרה לה משהו ולגלות שהיא לא לידי.
נשכבתי על המיטה וכיסיתי את פניי עם ידיי ונאנחתי, "איפה את אהובה?" שאלתי בקול רם כאילו היא יכולה לענות לי. לפתע הטלפון שלי צלצל והופתעתי לגלות שזאת אמה, לא עיניתי אבל היא התקשרה שוב ושוב לבסוף עניתי.
"לוקה?" קולה היה שקט צרוד ונשמע שהיא בכתה, "מה קרה?" שאלתי בלי להראות רגש, "אני בהריון" ענתה וקמתי לישיבה מיד, "לא ממני" עניתי ישר מבלי לתת לה מקום לספק "אני יודעת" ענתה באכזבה והרבה שאלות עלו לראשי. אם היא בהריון ויודעת שזה לא ממני אז למה לעזאזל היא מתקשרת אלי? לא שאלתי אותה כלום אבל היא נאנחה ששמעה אותי שותק ואז דיברה "לפני שבוע הלכתי לבר ושמו לי משהו במשקה ואנסו אותי, התעוררתי במקום שאני לא מכירה לבד שכל הגוף כואב לי, מסתבר שסיממו אותי הרבה זמן ככה עד שהגעתי לבית חולים לא גילו מי אנס אותי ואני לא זוכרת כלום. לקחתי היום בבוקר בדיקה וגיליתי שאני בהריון." היא סיפרה ואני לא האמנתי למה ששמעתי. אמה כל כך נזהרת ולא טיפשה היא לא נותנת לאף אחד להתקרב לה למשקה, אני בטוח שהיא לוקחת גלולות כי כשהיינו ביחד היא לקחה.
איך דבר כזה קורה, "לא לקחת את הגלולה של יום אחרי? ומה עם גלולות בכללי?" שאלתי אותה ושמעתי אותה מושכת באפה, "היה מאוחר מידי לגלולה של אחרי וכנראה ששכחתי לקחת את הגלולה שלי" אמרה "איפה את?" שאלתי "בבית של ההורים שלי" ענתה "הם יודעים?" "אני לא מסוגלת לספר להם" "כמה דקות אני יוצא" "תודה" היא הוציאה אוויר ברגיעה.
אם אני לא יכול ללכת ולמצוא את אליאנה אני אלך לעזור לאמה. אני יוצא מיד בודק שאבא שלי לא יקלוט אותי ונוסע להורים של אמה, אני ואמה הכרנו 4 שנים, ההורים שלה שמחו לראות שיש לה בן זוג ככה שהיא גררה אותי לארוחות משפחתיות כמה וכמה פעמים. אמא שלה אוהבת אותי, אבא שלה קצת פחות אבל זה לא שאכפת לי אני ואמה לא באמת היינו ביחד, זה היה רק בשביל הופעה וסקס.
פעם אחרונה שאני ואמה נפגשנו היה מפגש לא נעים ואני מקווה שהיא לא תהפוך את זה שוב לכזה, אחרת אני יוצא משם והולך להמשיך לחפש את אליאנה. אני מגיע לדירה באזור לא עני אבל גם לא עשיר במיוחד, לפני שהספקתי לדפוק על הדלת. הדלת נפתחה ואמה נפלה לזרועותיי בחיבוק, היא בכתה ונאחזה בי כאילו היא טובעת ואני האפשרות היחידה שלה להינצל.
לא חיבקתי אותה חזרה והזזתי אותה ממני שתעמוד על רגליה, "הם יודעים שאנחנו לא ביחד?" שאלתי והיא הנהנה בעצבות, יופי לפחות זה. "אוי לוקה, כמה טוב לראות אותך שוב" אמא של אמה, קורה, הופיעה מאחוריה, שתיהן נראות בדיוק אותו הדבר, עור ברונזה עם שיער חום ועיניים חומות ירוקות. הנהנתי בכבוד אבל לא יותר מזה לכיוונה, אמה נראית לחוצה מאוד ובצדק עוד מעט היא תצטרך לגלות להם משהו שיזעזע את הוריה.
"בוא תשב בדיוק הכנתי עוגה" נכנסנו לבית, הוא לא גדול, המטבח והסלון נמצאים פחות או יותר באותו חדר. בסלון ישב אבא של אמה ליד עוגה וכמה כוסות, היו שם ארבע ככה שהם ציפו לי. התיישתי ליד אמה ומול ההורים שלה. היא רצתה להחזיק בידי אבל לא עשיתי את זה.
"אז על מה רצית לדבר איתנו?" שאל אבא שלה, הוא לא הסתכל עלי בכלל, לא אמר לי שלום מבחינתו אני לא קיים. "זה לא משהו שתכננתי שיקרה, אני ניסיתי להיות זהירה אני נשבעת אבל..." אמה התחילה היא נשמעת על סף בכי אבל המשיכה לדבר "אני בהריון" הודיעה וקורה התנשפה "מלוקה" המשיכה וקורה נרגעה, קמתי על רגליי בסערה "מה לעזאזל אמה?!" צעקתי והתרחקתי מהם "ידעתי שאם אני אומר שאני בהיריון ממך אתה לא היית מאמין לי, זאת הדרך היחידה שהיית מגיע" אמרה וניסתה לגעת ביד שלי אבל העפתי אותה. "התינוק לא שלי, אם בכלל יש תינוק" הודעתי, אמה התחילה לבכות גם קורה, אבא של אמה התחיל לצעוק על אמה ועלי. הכל היה כאוס אחד גדול.
"תראי לי את הבדיקה" דרשתי והיא הביאה לי מקל שמראה שהיא בהריון, היא לא נראית בהריון ופעם אחרונה ששכבנו היה לפני 3 חודשים, הבדיקה דהויה כאילו לא בטוח ממש שהיא בהריון אין מצב שהיא בהריון 3 חודשים, "אז נלך לעשות בדיקה לבדוק איזה חודש את" הודעתי ופנייה החווירו. "לא צריך שום בדיקה" קורה מחאה, "מתוקה, היית עם בחור אחר חוץ מלוקה?" שאלה ואמה הנידה בראשה, נחרתי בבוז, בטח היא לא שכבה עם אף אחד 3 חודשים, אין מצב.
הרמתי את הטלפון לרופא מוסמך שיבוא ויעשה את הבדיקה באופן ביתי ויביא תוצאות מידיות, אחרי משהו כמו שעתיים אחרי הגיעו התוצאות, "אני באמת צריך לקרוא את זה כדי לגלות אם אני האבא?" שאלתי את אמה שלא הגיבה, הבנתי פה שכבר ניצחתי, היה קשה לשכנע אותה לעשות את הבדיקה אבל איימתי עם תביעה שידעתי שאין להם כסף לבזבז.
"זה מה שחשבתי, קחי בבדיקה כתוב מי האבא האמיתי, תצרי איתו קשר ואל תתקשרי אלי יותר בחיים אחרת אני אתרע אותך ואת המשפחה שלך בכל כל הרבה שיט שהתינוק הזה הוא הדבר האחרון שתדאגי לגביו." הנחתי את הבדיקה על השולחן ויצאתי מהבית. אני כועס על עצמי שנפלתי שוב לשטות הזאת, ביקשתי מהרופא עוד עותק של הבדיקה וראיתי שבוודאות אני לא האבא ורק אז יכולתי להירגע באמת.
זרקתי את העותק לפח שהיה ברחוב ונכנסתי למכונית, לפתע דניאל מתקשר אלי, עניתי לו. "מה אתה עושה בשכונה הזאת?" שאל "אתה יכול להפסיק לעקוב אחרי כמו מעריץ?" הוא נחר בצחוק "היית מת, אבא שלך משתגע" אמר וקיללתי, איך הוא גילה שהלכתי "מה קרה?" שאלתי "אל תיתמם, הוא בא לבדוק אותך וראה שאתה לא בחדר והחיילים שראו אותך יוצא גילו לו שברחת" אמר ונשמע יותר מידי משועשע, "אם ינשלו אותי מלהיות הקאפו הבא אני אדאג שאתה לא זה שיהיה במקומי" אמרתי מיד והוא צחק יותר.
"תמיד כזה אגרסיבי, רק רציתי לומר שקיבלתי עדכון חדש לגבי מיקום אפשרי, הוא הופיע משום מקום ונראה הכי הגיוני עד עכשיו" אמר ולפתע איבדתי ריכוז בכביש "איפה?" שאלתי, הוא נתן לי את הכתובת שנמצאת עשר דקות ממני, "אתה קרוב באופן מפתיע לעומת שאר הצוות שהלכו לבדוק את הצד הצפוני של העיר, אני שולח אותם אליך תחכה להם" אמר אבל הנדתי בראשי למרות שהוא לא יכול לראות אותי.
"אני הולך עכשיו" הודעתי ולחצתי על הגז נוסע יותר מידי מהר עובר בקושי פניות רק כדי להגיע, "לוקה תעצור אתה נוסע כמו משוגע" דניאל אמר כאילו הוא איתי ברכב, "איזה קומה?" שאלתי "אני לא יודע, כנראה הכי עליונה" אמר "אתה לא בטוח? ומה אם היא במרתף?" שאלתי בלחץ "לא לוקה אני לא בטוח, פשוט תחכה שהצוותים יגיעו ותתפצלו" כעס גם כן "זה בקומה העליונה או לא?" שאלתי "תתחיל שם ותרד בקומות" אמר והסכמתי.
אני חייב צוות רפואי ככה שאם אליאנה באמת כאן נוכל לטפל בה מיד, "תשלח גם חלק מצוות 9 ושהחלק השני יישאר בבית ויחכה לנו שנחזור" דניאל נאנח כי הוא מבין שאני לא אעצור, "שלחתי, פשוט... תזהר" אמר וניתק את השיחה.