אהובה

פרק 39

לא רציתי לצאת מהמיטה כשהיא ישנה לידי, רציתי להחזיק אותה ולהסתכל עליה עד שתתעורר, אבל אני מכיר את הכדורים האלה וגם לא חישבתי נכון את הכמות ונתתי לה את הכמות שאני לוקח והיא שליש מהגודל שלי ככה שהיא תישן עוד הרבה.

לבסוף אחרי קרוב לחצי שעה יצאתי מהמיטה והתארגנתי, ידעתי שאני לא יכול להישאר שם כל היום ויש עוד דברים שאני צריך לעשות, עליתי קודם לחדר של סטפני ודפקתי לה על הדלת, היא נפתחה מיד וסטפני עמדה שם מאורגנת ונראית טוב, נראית חיה.

היה לה תקופה עכשיו לא משהו אבל עכשיו היא מרגישה טוב יותר, "בוקר אח, מה מביא אותך אלי?" שאלה ונכנסה לחדר, נכנסתי אחריה, היא התיישבה ליד שולחן האיפור שלה והתחילה להתאפר, היא בלי הפאה שלה ובובת ראש יושבת על השולחן שלה ועליה הפאה שבדרך כלל היא שמה, הפאה דומה באופן מדויק לשיער שהיה לה לפני שהכל נשר, היא התחילה בלצייר את הגבות ולהדביק ריסים, אחרי דקות בודדות היא נראתה בן אדם אחר, אבל כמו תמיד אמרתי לה שהיא נראית טוב בכל מקרה.

"מה קורה בינך ולאליאנה?" שאלתי והתיישבתי מאחוריה על המיטה שלה, היא נאנחה והסתובבה אלי, "היא כבר לא מדברת איתי כמעט, רק לפעמים אבל זה מרגיש מאולץ או לא נעים, אני לא יודעת איך לגרום לה לסמוך עלי שוב" אמרה בייאוש אמיתי וכנה, היא באמת מתחרטת על מה שעשתה, אני גם כועס על היהירות וחוסר מחשבה מאחוריי המעשים שלה.

מילא הייתה פוגעת בעצמה אבל ברגע שעירבה מישהו שלא עשה לה דבר בצורה כל כך אכזרית, פה היא עברה את הקו, אני לא יודע אם אליאנה תסלח לה ואני לא חושב שהיא צריכה אבל סטפני חשובה לי מאוד וכמה שכואב לחשוב על זה אין לה הרבה זמן ואני חושב שאליאנה צריכה לתת לה הרגשה שהיא סלחה לה לפחות במעט זמן שנותר לה, לפחות שלא תרגיש נורא.

"תעשו משהו ביחד, תצאו, תבלו" אמרתי והיא הרימה את גבתה בפליאה, היא הניחה את כף ידה על המצח שלי "לא, אין לך חום" הודיעה והעפתי את ידה בזעף פנים, "אל תגרמי לי להתחרט על זה" נאנחתי, רציתי לתת לשתיהן קצת חופש, הן כלואות בעולם דפוק לפחות שייהנו כמה שיוכלו, בבטחה כמובן.

"אתה תדביק לנו זנב?" שאלה "זנבות" תיקנתי וקמתי על רגליי והיא נאנחה, "את יכולה גם להישאר פה" עניתי והיא פערה את עיניה, "לא! בסדר, בסדר ניקח את הזנבות שלך" היא הניחה את הפאה על ראשה וסידרה אותה כמו שצריך. "אליאנה עדיין ישנה, נתתי לה כדור להירגע, אם לא תתעורר עד הצוהריים תעירי אותה" אמרתי סטפני הסתובבה אלי והצביעה על פנייה, "איך?" שאלה וחייכתי אליה, "יפיפייה, כמו תמיד" אמרתי בכנות ונשקתי לרקתה חיוכה זרח, נפרדנו לשלום ויצאתי מהחדר שלה ולמטבח להכין קפה לדרך ואז לרכב שלי.

"אני צריך את כל מי ששרד מהחטיפה" הדבר הראשון שאמרתי לדניאל שענה לי בשיחה, "הם בתאים 5A ו-5B" אמר, "מה קרה?" שאל תפסתי את ההגה חזק יותר עד שמפרקי האצבעות שלי הלבינו, "אחד מהם נגע באליאנה בשבי" חשקתי את שיניי ודם געש בוורידים שלי. "שיט" מלמל "כן, שיט" החזרתי, "אני גם מגיע" אמר וידעתי שהוא עושה את זה כי הוא יודע שאני לא אשלוט בעצמי, אנחנו עדיין צריכים אותם ואני מסוגל בכלום לרצוח את כל הששת החיילים שתפסנו.