אהובה

פרק 33

נקודת מבט – אליאנה

שקרן, הוא פשוט חתיכת שקרן. כמה פעמים אני אראה או אשמע שהוא עם אמה וכמה פעמים הוא יאמר שאין כלום ואני כל פעם כמו טיפשה נופלת לשקרים שלו. פשוט מטומטמת. הוא אמר שהוא אוהב אותי אבל הוא רק משקר. אני בוכה, בחיים לא בכיתי ככה. הקולות שיצאו ממני לא היו מוכרים כלל והגרון שלי צרב יותר ויותר עד שנרדמתי שהכרית שלי עדיין רטובה מהדמעות שלי.

-----------

צד הראש שלי פועם בכאב והעיניים שלי לוקחות רגע עד שהן נפתחות, שוב סיממו אותי ונתנו לי ליפול. אני נאנחת בכאב כשאני עוברת לישיבה מזרחית. הגרון שלי יבש והבטן שלי מקרקרת. לא אכלתי מלא זמן. הם הספיקו לסמם אותי פעמיים מהפעם האחרונה שאכלתי או שתיתי. ככה שיכול להיות שעבר יום שלם. "אתה יכול לקרוא לרוברטו?" שאלתי את החייל שמחזיק אותי יודעת שאם אבקש ממנו אוכל זה יכול לקחת שעות עד שמישהו יביא לי משהו.

החייל מתעלם ממני, "אני צמאה" אמרתי בקול נוקשה, הוא המשיך להתעלם. נשמתי נשימה עמוקה להרגיע את עצמי אבל זה לא עזר, "הצילו!" צרחתי בקול נשמתי "עזרה!" המשכתי לצעוק החייל נבהל ואמר לי לשתוק "מישהו עזרה!" המשכתי כשאני מסתכלת לתוך עיניו של החייל. באתי לצעוק שוב פעם שהדלת נפתחה בבום שהבהיל אותי וגרם לי להיצמד לקיר.

"את מוכנה לסתום את הפאקינג פה שלך?!" רוברטו נכנס בצעדים כועסים ורועמים, התכווצתי לשמוע אותו צועק, לא חשבתי שהוא יכעס כל כך, כנראה קרה משהו "אתה מוכן לשחרר אותי?" החזרתי לו בשאלה מתגרה והוא סטר לי בתגובה, ראשי נשלח הצידה אבל הוא התכופף מולי ותפס את הפנים שלי וישר אותם אליו. "את תהיי בשקט אלא אם כן את רוצה עוד מנה של החומר?" אמר באיטיות מסוכנת "אני רעבה" החזרתי באותו טון, הוא עזב את פניי וקם על רגליו "כמה חבל" ענה ויצא מהחדר, "אני שונאת אותך!" צרחתי אליו כשהדלת נסגרה. אבל משהו כמו שעה אחרי זה הביאו לי מגש עם מרק ופרוסת לחם יחד עם בקבוק מים.

-----------------

התעוררתי בבהלה והתיישבתי במיטה ישר ומתקפלת בכאבים מהתזוזה הפתאומית. אומנם היום הזה לא היה כזה נורא בהשוואה לאחרים אבל רק המחשבה של לחזור למקום הזה גרמה לי לרעוד. עברתי לעמידה ודידיתי למרפסת, אוויר. אני צריכה אוויר.

פתחתי את הדלת ובאתי לצאת כששמעתי צעדים ואז ראיתי אותו, מה הוא עושה כאן?, הוא לא אמור להיות פה איך הוא נכנס? איך הוא מצא אותי?. "מה אתה עושה כאן?!" צעקתי הוא לא ענה הוא מתקרב אלי "תתרחק ממני!" צעקתי ולקחתי צעד אחורה והוא ממשיך להתקדם אלי "בבקשה תעזוב אותי בשקט" אמרתי כשהגעתי למעקה של המרפסת. עצמתי את עיניי ומכסה את פניי בעזרת זרועותיי לא רציתי לדעת מה עומד לקרות.

"מה קורה פה?" פתאום שמעתי קול מוכר פקחתי את עיניי, דמותו של רוברטו נעלם אבל לוקה הופיע וראיתי אותו צועד לעברי "איפה הוא?" שאלתי אותו מפחדת שהוא מסתתר בצללים ומחכה לחטוף אותי שוב, אני מסתכלת לצדדים "איפה מי?" לוקה שאל "איפה הוא?! זה לא הגיוני הוא הרגע היה פה אני ראיתי אותו" נלחצתי יותר ויותר. הנשימות שלי התחילו להיות רדודות ומהירות, ידיי התחילו לרעוד, אני משתגעת. אני מאבדת את זה אני לא יכולה יותר אני- אך פתאום הכל נפסק שהרגשתי את חום גופו של לוקה, הוא עטף אותי בזרועותיו והתפרקתי.