אהובה

פרק 34

אני עייפה בטירוף, כל מה שאני עושה בימים האחרונים זה רק לישון אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר, שמעתי צעקה "אליאנה" לוקה צעק מהמסדרון מעיר את כל הבית, יצאתי מהחדר ואני רואה את לוקה נסער עומד בסוף המסדרון כשהוא קלט אותי הוא הלך לכיווני בצעדים מהירים "לאן הלכת?" הוא שאל "הייתי צריכה פיג'מה מהחדר ארונות" הסברתי מבולבלת נורא ממה שגיליתי.

באתי לשאול אותו על זה כשהתקרב אלי אבל לא הספקתי כי הוא תפס את פניי בעדינות וקצת נבהלתי אבל הוא פשוט עצם את עיניו ונשק למצחי ונשם נשימה עמוקה הזקן שלו דגדג אותי. "פחדתי" התוודה והופעתי מהפתיחות שלו, הלב שלי שקע ובלבל אותי עוד יותר וגרם לי לרגשות שלי עוד הפעם להתערבב "אני בסדר" הרגעתי אותו והנחתי את ידיי על זרועותיו והסתכלתי בעיניו וחשבתי האם אני אוכל להתעלם ממה שקרה ופשוט להמשיך כרגיל? אני רוצה פשוט להיות שמחה.

"בואי" אמר ועזר לי לרדת במדרגות "לאן?" שאלתי "לא אכלת כבר יומיים ואולי יותר ככה שאני רוצה שתאכלי כמו שצריך." אמר ורק אז הבנתי כמה הבטן שלי כואבת מרעב, הוא הושיב אותי על יד האי והתחיל לבשל, הוא לבוש בטרניג אפור וגופייה לבנה צמודה שמזכירה לי בדיוק איך הוא בנוי. לוקה התחיל בלחתוך ירקות ולשם שינוי נתתי לעצמי לא לחשוב על כלום, הראש שלי היה ריק. ברגע שהוא התחיל לטגן את הבצל והשום המטבח התמלא בריח טוב והפה שלי התחיל להתמלא ברוק והבטן שלי געשה ברעב.

הוא המשיך לבשל וזה היה מוזר, לא ידעתי שהוא יודע לבשל. הוא כל שתי דקות מסובב את מבטו אלי כאילו הוא פוחד שאני אעלם כל רגע, אני שולחת לו חיוך קטן שיפסיק להילחץ ונראה שזה באמת הרגיע אותו. לבסוף לוקה הגיש לי פסטה שמנת פטריות ולחם שום בצד, כמעט חטפתי את הסכום שהוא הגיש לי מרוב שהייתי רעבה. הוא התיישב לידי והסתכל עלי אוכלת.

אכלתי מהר ומלוכלך, ממש לא כמו שלימדו אותי. לא היה לי אכפת אם אני מחזיקה את המזלג לא נכון או זה שלא חיכיתי שהפה שלי היה ריק לגמרי לפני שלקחתי את הביס הבא ובטח שלא היה לי אכפת שהסכו"ם עשה רעש שפגש את הצלחת. אבל התביישתי בעצמי, מאוד. זה היה מביך אבל לא הצלחתי לעצור באיזה שהוא שלב הרעב השתלט עלי. טבלתי את הלחם ברוטב הפסטה, משהו שאסור בהחלט בחוקים שלימדו אותי. התפוצצתי אבל האוכל טעים כל כך שאני רוצה עוד. אני מתלבטת מה לעשות כשלוקה מתערב "הייתי שם לך עוד מנה אבל לא אכלת יומיים ככה שאם תוכלי עוד את תקיאי" אמר והנהנתי סמוקה מעט מהמבוכה.

"סליחה" התנצלתי בלי להסתכל בעיניו, הוא נראה מבולבל מאוד כששאל, "על מה אהובה?" לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו אחרי שאכלתי בצורה כל כך מגעילה וחייתית "שאכלתי בצורה לא מנומסת כאילו אני חיה" אמרתי מובכת מעצמי וכועסת על עצמי שלא שלטתי על עצמי. הוא הרים את פניי עם ידו ואז עבר עם אגודלו על צד הפה שלי וראיתי שהיה לי שם רוטב, לא זהו אני הולכת למות מבושה, כיסיתי את פניי עם ידיי והשפלתי את מבטי.