אהובה

פרק 59

הבית הפך להיות כאוס אחד גדול, יש צעקות, רופאים, עוד אנשים והרבה בכי. סגרתי את עצמי בחדר שינה יחד עם הילד שלי, הוא ישן כרגע לא מודע לשום דבר שקורה מחוץ לדלת.

אני בוהה בילד שלי והמוח שלי פשוט ריק, מה עושים עכשיו? לא באמת חשבתי שזה יקרה, אולי זה רק חלום רע? אני מקווה. אחרי משהו כמו שעה שבה חשבתי על כל החוויות שחוויתי עם סטפני, דמעות המשיכו לרדת אבל רציתי להישאר שקטה שלא אעיר אותו.

אבל כמובן שזה לא עבד והוא התעורר, הרמתי אותי והשכבתי אותו על החזה שלי, מחבקת אותו אלי, "ששש" ניסיתי להרגיע אותו אבל הוא המשיך לבכות, "הכל בסדר" ליטפתי את ראשו וגבו.

הדלת נפתחה ולוקה נכנס, עדיין רועש בחוץ אבל ברגע שסגר והתקרב אלי הכל השתתק, אפילו הבן שלנו, כאילו הרגיש את אבא שלו ושתק. "אני מצטער אהובה, יש הרבה דברים לטפל בהם" התיישב לידי וליטף את הרגל שלי, חייכתי אליו, "אני מבינה" אישרתי לו שלא ידאג גם לי בכל הבלאגן.

"איך את מרגישה?" שאל ברכות, "ריקנות?" יותר שאלתי מאמרתי, "עצב, כאב, געגוע, אני כבר מתגעגעת אליה אוף לוק" התחלתי ליבב שוב. לוקה לקח את הבן שלנו והניח אותו לישון בעריסה שלו בחדר שלנו והתקרב אלי, הוא משך אותי אליו לחיבוק שהייתי צריכה, "למה דווקא היא?" שאלתי והוא ליטף את גבי "אני לא יודע אהובה" ענה.

אחרי כמה דקות שלוקה נשאר לצידי אבא שלו התקשר אליו לבוא לסדר עוד דברים, הוא התנצל והלך, הוא הסביר לי גם שהלוויה מחר בבוקר ואם אני ארצה לומר כמה מילים יש לי אפשרות.

התיישבתי ליד השולחן ורציתי לכתוב משהו לומר אבל לא מצאתי שום דבר, המוח שלי היה ריק, היה לי יותר מידי ושום דבר לומר. רציתי לכעוס ולהתנצל. רציתי שסטפני תהיה פה ותגיד לי מה לעשות.

ואז נזכרתי במכתב שהיא השאירה אצלי, קמתי מהכיסא ולקחתי את המכתב מהשידה ליד המיטה, המכתב היה קשה וסגול וסגור בעזרת חותמת שעווה. הוצאתי את המכתב נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לקרוא.

'היי אלי, אם את קוראת את זה כנראה שאני מתה, כן מתה. זו מילה די מפחידה, זה אומר שהגוף שלי סופסוף הפסיק להילחם וזה בסדר. אני חושבת שקצת התשתי אותו בשנים האחרונות, בכל מקרה רציתי לומר לך כמה מילים, להשלים לך מידע שלא הספקתי או הצלחתי לספר לך.

תמיד פחדתי להגיע למצב כזה שאני נקשרת לאנשים ומשאירה אותם לבד מאחורה, אני מרגישה אנוכית שאני לא יכולה להישאר, אני ניסיתי להילחם בזה אני בטוחה, גם אם לא ניצחתי בסוף.

אבל כשחושבים על זה אני כבר ניצחתי גם אם אני לא לידך עכשיו, הרופאים גילו לי את המחלה בגיל 15 שלא קיבלתי מחזור, הגוף שלי לא יכל לעבוד כמו שצריך, הלכנו לרופא וציפינו שיגידו לנו משהו בסגנון של "הכל בסדר" "זה הגיוני" "רק תחכו מעט" כזה.
אבל לא, התחילו לעשות לי בדיקות והרבה, כל בדיקה הרגשתי יותר ויותר חלשה נפשית הרגשתי שעוד שנייה מגלים לי משהו נוראי, וזה מה שקרה גילו לי מחלה שנותנת לי לחיות רק עד גיל 18 במקסימום, חשבתי באותו יום שזהו אני בחיים לא אספיק לעשות כלום בחיים שלי.