אהובה

פרק 12

נקודת מבט – אליאנה
אני מתעוררת מאוחר ויורדת למטבח ומוצאת את סטפני ועוזרת הבית שלהם, סטפני מציגה לי אותה כטליה.
טליה היא לא מבוגרת מידיי, אולי אמצע שנות השלושים שלה, היא יפהפה, שיער חום ועיניים חומות, עורה שזוף טבעי – כי אין שמש כבר תקופה - אני מברכת אותה לשלום ובחיוך. "סטפני סיפרה לי שאת אוהבת לבשל" טליה אמרה והנהנתי בחיוך "זאת התרפיה שלי, זה עוזר לי להירגע" עניתי, מתחילה להכין לי קפה. "גם שלי" טליה החזירה וחייכתי.
התיישבתי ליד סטפני ששותה גם קפה, טליה סידרה וניקתה ודיברה איתנו תוך כדי, הם דיברו איתי על החתונה מחר וזה קצת הלחיץ אותי אבל עדיין אי אפשר פשוט להתחמק מזה.
"אלי בחרה שמלה מהממת, אני אישית הייתי בוחרת חושפנית יותר" היא נתנה לי מרפק בצלעות בתור התגרות, הצמדתי את שפתיי "רגע זה בסדר שאני קוראת לך אלי?" שאלה והרמתי את מבטי מהכוס קפה שלי וחייכתי "כן בטח, אני אפילו מעדיפה את זה" הסברתי וסטפני הנהנה בחיוך.
אחרי עוד כמה דיבורים, אני וטליה הכנו ארוחת צוהריים. לאחר מכן אני וסטפני יצאו לקרוא בחוץ, היא נתנה לי ספר שהיא אוהבת ובינתיים הוא ממש נחמד. השעה הייתה כבר שש בערב וסטפני עזבה אותי לפני כשעה אבל עכשיו נכנסתי הביתה.
נכנסתי למטבח וראיתי את טליה "היי, לא ראיתי את לוקה, הוא עלה לאכול היום?" שאלתי וטליה הנידה בראשה "אולי אני אכין לו מגש ואביא לו למשרד?" שאלתי והמבט שלה הטיל בי ספק "הוא לא אוהב שמתקרבים אליו למשרד" הסבירה אבל זה לא שכנע אותי, הוא לא אכל כל היום. הוא צריך לאכול.
אז הכנתי מגש עם אוכל וגם כוס קפה וכוס מים והלכתי לכיוון המשרד, לא ידעתי איפה הוא כי אף פעם לא הייתי שם אבל ראיתי את לוקה הולך ויוצא משם אז אני מניחה שזה המשרד. באתי לחלוף על דלת מסוימת ששמעתי קולות.
הצמדתי את אוזני לבדוק אם זה לוקה או אבא שלו או משהו בסגנון, "אולי תבוא? אני נמצאת במלון קרוב אליך" נשמע קול נשי מוכר, אמה. מההלם הרחקתי את אוזני מהדלת ולא ידעתי מה לעשות הצמדתי אותה שוב ששמעתי את לוקה אומר, "תשלחי לי את הכתובת" משהו בלב שלי התעוות, הוא הבטיח שאין לו כלום עם אמה. הוא אמר שאנחנו מאורסים והוא לא יבגוד בי.
דמעות מעקצצות בעיניי, אני מניחה את המגש על הרצפה ודופקת על הדלת. רצתי משם מהר, לא רציתי שהוא יבין שאני שמעתי משהו בשיחה שלו, לא היה לי כוח נפשי לדבר על איך הוא בוגד בי. התיישבתי על הספה והתחלתי לצפות בטלוויזיה.
----------------------------
אני מתעוררת מבוהלת כי נרדמתי בסלון אבל אני במיטה, זה חייב להיות לוקה. סטפני וההורים ישנו כבר כשהייתי בסלון. הבטן שלי מתהפכת שאני מבינה שלוקה באמת עשה את זה. אני נושפת נשימה שלא ידעתי שהחזקתי שגיליתי שאני עדיין באותם בגדים שנרדמתי בהם.
"את עדיין ישנה?!" סטפני מתפרצת לחדר שלי "השעה כבר 12 וחצי!" היא משיכה לצעוק, עיניי נפערו לרחבה "פאק" קמתי מיד מהמיטה בקושי על רגליי "למה את לא בפיג'מה?" שאלה והחלקתי את ידי על שערי "נרדמתי בסלון" עניתי עוקפת אותה להיכנס לחדר אמבטיה "איך הגעת למיטה?" שאלה לפני שסגרתי את הדלת "לא יודעת כנראה לוקה" עניתי וסגרתי אותה.
התקלחתי מהר, הנסיעה לכנסייה היא חצי שעה ככה שיש לי רק שעתיים להתארגן לחתונה שלי, טוב זה לא שאני ממש אסתדר אבל איך שיצאתי מהמקלחת סטפני הביאה לי חלוק נעים והובילה אותי לחדר שלי בו חיכו לי שתי בחורות שמסתבר יסדרו לי את השיער והאיפור.
אחרי שעה יש לי שיער ואיפור. בחיים לא הייתי יפה יותר וזה מרגש אותי. כולם יצאו מהחדר כדי שאני אשים את השמלה, יש לי חצי שעה אבל לא כיסיתי את הצלקות שלי, אני מתחילה לכסות אותם כשאני רק עם הלבשה תחתונה, הצלקת בגב שלי הכי קשה לכיסוי כי היא הכי גדולה ולא נוחה לכסות ואני לא יכולה לראות אותה טוב, לכן החלטתי לא לכסות אותה.
לפתע שמעתי צעקות מהמסדרון "אתה לא יכול להיכנס, אסור לראות את הכלה לפני החתונה!" סטפני צעקה וליבי החסיר פעימה שהדלת נפתחה ולוקה נכנס וסגר אחריו את הדלת "אז זה למה לא ראיתי אותם במועדון" אמר והסתובבתי אליו בבלבול למרות שהבנתי על מה דיבר "הצלקות, לא ראיתי אותם במועדון" הסביר והצמדתי את שפתיי זו לזו ושתקתי.
הוא התיישב על המיטה ליד השידת איפור, איפה שישבתי, הוא בחן אותי והרגשתי את לחיי מתלהטות שהוא פשוט מסתכל עלי "תפסיק" מלמלתי ממשיכה לכסות את הצלקות כי אין לי זמן לחכות. הוא עדיין לא סיפר את הסיבה שהוא נכנס לחדר אבל לא שאלתי אותו גם.
"להפסיק מה?" שאל בהתגרות שגרמה לי להסמיק "להסתכל עלי כאילו אני גור חתולים מסתכן" עניתי מניחה את הספוגית מייקאפ על השולחן ומסתכלת בעיניו בפעם הראשונה "אני לא מסתכל עלייך כאילו את גור חתולים מסכן" אמר ולא האמנתי לו "רצית ממני משהו?" שאלתי בנימוס משנה נושא.
"כן, אני צריך ללכת עכשיו בגלל ארגון דברים לא גמורים, את תצאי עם סטפני" אמר והנהנתי "אוקיי" עניתי קמה על רגליי ומתקדמת אל הארון בה נמצאת השמלה שלי "אני לא מתכוונת להראות לך את השמלה" אמרתי בשובבות וחצי חיוך עלה על שפתיו "כנראה שאצטרך לחכות" אמר והביט בי שוב פעם אחרונה לפני שיצא מהחדר.
סטפני נכנסה ישר אחריו "את עדיין לא לבושה? מה עשיתם כל הזמן הזה?!" שאלה בהיסטריה, נכנסתי לחדר ארונות שאני עם הפנים אליה שלא תראה את הצלקת על גבי, בסופו של דבר אספר לה עליהם פשוט אני לא מסוגלת כרגע אני גם ככה בלחץ מהחתונה.
ברגע שסטפני לא בשדה הראייה שלי אני מסתובבת לשמלה ולובשת אותה, אני יוצאת אל סטפני שסוגרת ועוזרת לי עם השמלה, אני נושמת עמוק וסטפני דוחפת לי ליד צנים עם ריבה וחמאת בוטנים וקפה ואני מודה לה על כך.
אחרי כמה דקות אנחנו יוצאות באיחור של עשר דקות, אבל סטפני נוהגת והיא נוהגת כמו משוגעת, תוך 25 דקות הגענו לכנסייה והלב שלי דופק חזק כל כך שאני שומעת אותו באוזניי. או יותר נורא אני שומעת רק אותו, אני מתחילה לסנן דברים שאנשים אומרים.
"סליחה תחזור על זה" ביקשתי מאחד המארגנים "בעוד דקה הדלת תיפתח ואת תכנסי עם הורייך הם יגישו אותך ללוקה ואז הם יחזרו למקומם" הסביר והנהנתי בחשש, אימי ואבי הגיעו "אל תהרסי את זה אליאנה" זה הדבר הראשון שאמר לי בשבועיים שלא התראינו, אנחנו בחתונה שלי והדבר הראשון שהוא עושה זה לאיים עלי.
"לפחות השמלה בסדר, את נראית פחות..." הוא השאיר את המשפט תלוי וכיווצתי את ידיי לאגרופים ושחררתי אותם, לקחתי נשימה עמוקה "נחמד לראות אותך, אמא" קדתי קידה קטנה בכבוד לאימי "אבא" אותו הדבר גם לאבי. "תראי איך גדלת, יוצאת מהבית" אמרה וחייכתי חיוך לא אמיתי אבל מספיק טוב כדי לספק אותם.
הדלתות נפתחו ופתאום איבדתי את היכולת לנשום, הם החזיקו אותי משני צדדי והובילו אותי אליו. הוא היה נראה טוב, אפילו לא שמתי לב כשהוא נכנס לחדר שלי לפני זה. אבל עכשיו אני מסתכלת עליו וסערת רגשות עוברת בתוכי, השיער השחור שלו משוך לאחור, כל שערה במקומה, החליפה השחורה שלו חסרת כל קמט, אני לא יודעת מי עושה חסד למי, החליפה לגוף של לוקה או הגוף של לוקה לחליפה. אני מניחה שהשני.
העניבה שלו שחורה כמו הז'קט והמכנסיים אבל הממחטה שלו שנמצאת בכיס החליפה שלו הייתה ירוקה, בדיוק כמו עיניי. לא אין מצב שהוא עשה את זה בגלל העיניים שלי, אולי הוא פשוט אוהב את הצבע הזה או שזה מה שנתנו לו.
אבא שלי לוחץ על זרועי באזהרה לפני שהוא מגיש אותי ללוקה, המבטים שלנו מצטלבים ונוצר בנינו קשר עין אינטנסיבי. תמיד לימדו אותי לא להביט בעיניים של אחר, אבא שלי שנא שעשיתי זאת. אבל עם לוקה אני לא מסוגלת לנתק ממנו את העיניים. העיניים החומות והעמוקות שלו מהפנטות אותי.
"אליאנה" שמעתי אותו קורא לי "אליאנה?" שאל שוב ויצאתי מהבועה שלי "האם את לוקחת את לוקה רוסו להיות בעלך?" הכומר חוזר על שאלתו ואני מסמיקה כולי שאיבדתי ריכוז בחתונה של עצמי. אני מסתכלת על הקהל ורואה את אבי לחוץ וכועס בו זמנית עלי, מאחוריו יושבים לאנה ורפאל שמחייכים אלי חיוך רגוע שמרגיע אותי מיד. אני לוקחת נשימה "כן" אני עונה בביטחון מעורער.
"אתה רשאי לנשק את הכלה" אמר ונבהלתי, שכחתי לגמרי מהקונספט של הנשיקה בחתונה. אני פוערת את עיניי שלוקה מתקרב אלי עם חצי חיוך זדוני. אני לא מספיקה להגיב ששפתיו נוגעות קלות בשלי, זאת הייתה נשיקה קטנה בקושי רפרוף אבל היא שלחה לי זרמים של חשמל בכל גופי.
מחיאות כפיים סוערות וצעקות אושר נשמעו מהקהל אבל לא שמעתי קולות, רק חשבתי על התחושה של שפתיו על שלי. ואם זה יקרה שוב פעם בקרוב. ידו של לוקה מוצאת את דרכה למותניי, הוא מקרב אותי אליו ומוביל אותנו מחוץ לחופה ולאורחים שלנו שקופצים עלינו עם שאלות חודרניות ולא נעימות.
אבל לוקה עונה לכולם במומחיות וגם משתף אותי בשיחה באופן מפתיע, אבא שלי אף פעם לא משתף אותי בשיחה במיוחד עם אורחים. כשהאנשים מתחילים להתפנות ולתת לנו מרחב לאנה קופצת עלי בחיבוק. "היי לאנ" צחקקתי "את מהממת אלי, פשוט מושלמת" אמרה כשהתנתקה מהחיבוק ונגעה בשערי בעדינות והסתכלה עלי חייכתי חיוך אמיתי וכנה "תודה, גם את לא פחות" אמרתי והתכוונתי לזה.
לאנה היא עדיין הבחורה הכי יפה שאני מכירה עם השיער הג'ינג'י, הגוף המהמם העיניים הכחולות. ובמיוחד האישיות המושכת שלה, היא גורמת לכל אחד להתאהב בה. "מזל טוב אלי, את נראית מדהים" רפאל די דחף את לאנה הצידה כדי להתקדם אלי, היא זרקה לו מבט כועס אבל הוא התעלם.
אנחנו מדברים מעט עד שאני שמה לב שלוקה נעלם ולא עומד לצידי, אני מחפשת אותו עם עיניי עד שלאנה מצביעה לי לכיוון מסוים. אוי לא. הוא עומד ליד ההורים שלי ומדבר איתם. אני מחזירה את מבטי אל לאנה "לכי אליהם" אמרה "כן?" שאלתי לא בטוחה שזה נכון אבל המחשבה של אבא שלי מדבר חרא עלי עם לוקה גורם לי לרצות להקיא.
"כן, תגידי לו שאת רוצה להתחיל לאכול או משהו" אמרה והנהנתי והלכתי לכיוון שלהם, נשמתי נשימה עמוקה ואבא קלט אותי ושלח לי מבט מגעיל, לוקה הסתכל לכיוון שהוא מסתכל וראה אותי. אני אולי דמיינתי אבל המבט הנוקשה שהיה בעיניו התרכך.
"בדיוק דיברנו עלייך" לוקה אמר וידו שוב מצאה את דרכה סביב המותן שלי והוא קירב אותי אליו "מקווה שדברים טובים" כן בטח, אני בטוחה שההורים שלי לא אמרו שום דבר טוב עלי בחיים "כמובן" אימי התערבה לפני שאחד מהגברים דיבר.
הצמדתי את שפתיי והעברתי את מבטי אל לוקה "אני רעבה, אולי נשב לאכול?" אמרתי ושמעתי נחרת בוז מצידו של אבא שלי אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. ידו של לוקה התהדקה סביבי "בטח" ענה והעביר את מבטו להוריי "אני ואליאנה נלך לאכול עכשיו. ולגבי מה שידברנו, לא אני לא מסכים" אמר והבטתי בו בבלבול אבל הוא לא אמר דבר. פרצופו של אבי נהיה אדום אולי מכעס אולי ממבוכה.
לוקה משך אותי משם לכיוון היציאה מהכנסייה שם היה כמה שולחנות עם מאכלים, "על מה דיברתם?" שאלתי בזמן שלקחתי צלחת והנחתי עליה פסטה וברוסקטה. "לא לימדו אותך לא לחטט בשיחות של אחרים?" שאל בציניות "לימדו אותי לא לדבר על בן אדם אחר שלא בסביבה" עניתי בהתחכמות, לא ניסיתי שזה יצא מתגרה אבל זה מה שיצא.
ראיתי שהוא רצה לומר משהו אבל אז סטפני קפצה עלי בחיבוק "היי אהובים, איך זה להיות נשואים?" שאלה וחייכתי מהאנרגיה המתפרצת שלה "דומה אבל שונה, אני חושבת שזה ישתנה כשנטוס לניו יורק" אמרתי בחיוך אבל בתוכי הרגשתי פחד נוראי.
"כן צודקת" אמרה בהסכמה "רקדתם כבר?" שאלה והנדתי בראשי לוקחת עוד ביס מהאוכל "איך לא רקדת עם האישה שלך?" כעסה סטפני על לוקה, הוא הושיט לי את ידו ובלעתי את הביס של האוכל "עכשיו? לא.. אני-" נלחצתי אבל הוא לקח את ידי בכל זאת וגרר אותי למרכז הרחבה שהייתה בחוץ.
התחלנו לרקוד זה היה כל כך מביך פשוט רקדנו שכולם אוכלים או סתם צופים בנו "תתעלמי מהם" הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניו והוא הרגיע אותי ישר הרגשתי שהגוף הנוקשה שלי התרכך ונתן לנו לזרום עם הריקוד עד שהמוזיקה נפסקה והתאכזבתי שהריקוד שלפני שניה היה גהינום שהפך לגן עדן נפסק.
אחרי הריקוד עוד אנשים הצטרפו לרחבה, אני הלכתי לדבר עם רפאל ולאנה בפעם האחרונה לפני שאני נפרדת מהם, דיברנו והרגשתי מועקה גדולה בלב שלי אבל זה לא לנצח אנחנו עוד ניפגש, ונדבר כל יום. יהיה בסדר.
לפני ששמתי לב כולם נעלמו, שקעתי כל כך בשיחה שלי עם לאנה ורפאל שלא ראיתי שנשארנו לבד, לפתע ההורים שלי, ומשפחת רוסו הופיעו לידנו "צריך ללכת" לוקה אמר והרמתי את מבטי אליו ומבטו היה כבר על שלי וזה גרם לבטן שלי להתהפך. הנהנתי בקושי וחיבקתי את החברים שלי פעם אחרונה.
ההורים שלי הודו להורים של לוקה שוב פעם אחרונה, כאילו אני מקרה צדקה שהם מועילים בטוב ליבם לקחת. נכנסתי למכונית יחד עם לוקה וזה היה די מביך, הוא נוהג, בחליפה חתן שלו, אני לידו בשמלת כלה בשקט מביך. מה אומרים לבן אדם שהרגע התחתנת איתו בנישואי שידוך?