אהובה

פרק 42

אני רצה וקופצת בין הסירים, בודקת שהכל כמו שצריך, לא צריך מלח, עוד מים, להנמיך אש, להגביר אש.
ואני נבהלת כשגוף נצמד אלי וידיים נכרכות סביבי, "תרגעי, זאת רק עוד ארוחה" לוקה לחש לאוזני וגרם לי לעצור במלאכה שלי. רגליי כאבו מעמידה ממושכת וידיי כאבו מבישולים רבים ככה שפשוט נשענתי עליו כמעט בכל משקלי, זה לא הפריע לו ופשוט עמדנו שם. "אני רוצה שהכל יהיה מושלם" אמרתי בכנות ונרעדתי כשידיו הרותחות נכנסו מתחת לסוואטשירט שלי - יותר נכון שלו - אני לא מבינה איך הוא תמיד חם כל כך גם בחורף הקפוא הזה.
"כבר אמרתי שאני אוהב אותך בבגדים שלי?" שאל וחייכתי, "רק בבגדים שלך?" שאלתי בטיפשותי כי זה רק הרים לו להנחתה "את יודעת שאני תמיד אעדיף אותך בלי בגדים בכלל אהובה" אמר כשאצבעותיו מחליקות מתחת לבד התחתונים שלי, ידיי ישר החזיקו אותו מלהמשיך דרומה.
"אני צריכה להמשיך פה" אמרתי בקול מגורה אפילו אם זה רק מהמגע הכי קטן שלו, "האוכל נראה מוכן" נצמד אלי יותר והתחיל לפזר נשיקות על צווארי שהיחיד שחשוף כי קור איימים כרגע.
"מה השעה?" שאלתי כי אני צריכה עוד להתארגן לערב, "18:30" האורחים מוזמנים לשמונה, אני מסתובבת אליו "אבל מהר אני חייבת להתארגן" לא הספקתי לסיים את המשפט כי לוקה קטע אותה בנשיקה עמוקה, לשונו כמעט ותקפה אותי בפראות, החזרתי לו וידיו החליקו לישבני והרים אותי, רגליי נכרכו סביב אגנו ועלינו לחדר שלנו.
לא הגענו אפילו למיטה וכל הבגדים שלנו כבר על הריצפה, נשכבתי על המיטה ולוקה בחן אותי כמו יצירת אומנות או ארוחת ערב אחד מהשניים, "כן, בהחלט מעדיף בלי בגדים" אמר וצחקקתי, אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב עם הגוף שלי, החבורות נעלמו, כבר לא רואים את הצלעות שלי ואפילו החזה שלי גדל. אני מרגישה נשית יותר ובטוחה בעצמי אבל כמובן שרוב העבודה זה שלוקה לא מפסיק לומר לי כמה שאני נראית טוב גם כשאני נראית רע.
משכתי אותו אלי כי הצורך למגע שלו בער בתוכי ולראות אותו עומד לידי ולא נוגע בי גורמת לי להשתגע.
"אני מעדיפה אותך בתוכי" מלמלתי לשפתיו במבוכה, לא נהגתי לדבר ככה אבל זה גם הלהיב אותי. "פאק" לוקה מלמל ונשק לשפתיי.
ידו החליקה לאורך גופי עד לאיברי הפועם וזקוק למגע, גנחתי כשראה כמה אני צריכה אותו, "אני פשוט מכור אליך" אמר כשנישק את צווארי, כתפיי ועצם הבריח, הוא תמיד מנשק גם את הצלקות שלי, הוא אף פעם לא פוסח עליהם וזה ממש מרגש אותי כל פעם מחדש.
באתי להתחנן כבר שיפסיק לשחק כשהרגשתי אותו נדחק לתוכי, ציפורניי ננעצו בכתפיו ונשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק.
ידיי תיפסו לשערותיו, משכתי אותו קרוב יותר אלי, הוא קבר את פרצופו בצווארי כשהגביר את הקצב, הזזתי את אגני קרוב יותר אליו מחפשת את הפיצוץ, רודפת אחריו כשהבטן שלי עולה עלייה מסוכנת וציפיה והתרגשות מתפסת בתוכי לירידה הפתאומית שהגיעה, התכווצתי בחוזקה וגנחתי את שמו של לוקה באפיסת כוחות, לוקה יצא מתוכי ונשכב על גבו לידי ומשך אותי אליו.
התנשפויות חזקות נשמעו בחדר ולקח לנו כמה דקות עד שקמנו והתארגנו לארוחת החג.
-----------------------
דפיקה נשמעה על הדלת בזמן שתיקנתי את האודם על השפתיים שלי, "אלי, לוק, אתם באים?" קולה של סטפני נשמע מחוץ לדלת, "כן כמה דקות" קראתי וסידרתי את המחשוף את השמלה שלי.
כן יש לי מחשוף בשמלה, זה היה ויכוח ארוך מאוד עם סטפני וכמובן שהיא ניצחה.
לבשתי שמלה חומה ארוכה עד הרצפה, היא צמודה עם בד נעים, מחשוף וכתפיות דקות, בגלל שפחדתי שיהיה לי קר למרות החימום בבית קנינו גם מעיל פרווה לבן שמגיע עד למותניים שלי, הוא מוסיף אווירת כריסמס מאוד.
על שפתיי מרחתי אודם חום תואם לשמלה, ומרחתי מעט מסקרה כדי להדגיש את הריסים שלי.
אני מתיישבת לשים את הנעלי עקב הלבנות שלי, שיערי נשאר כמעט ללא מגע רק לקחתי כמה קצוות מהמקדימה ותפסתי אותם עם קליפס כדי להסיט אותם מפניי.
"לוק, בוא נרד" אמרתי ללוקה ששכב על המיטה והסתכל עלי במשך החצי שעה האחרונה מתארגנת, הוא קם על רגליו והתקדם אלי, "את נראית מדהים, אהובה שלי" אמר והחזה שלי התרחב.
נכנסנו למטבח שלוקה משתרך אחריי, אני כבר מבינה שהוא לא אוהב את האורחים כי הוא מתחמק מהם בכל דרך אפשרית.
אני בודקת את המאכלים ושכל דבר בצלחת המתאימה לו, "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" סטפני שאלה וגררה אותנו החוצה.
"כנראה שלהתקלח ביחד לא חוסך זמנים" לוקה אמר משועשע, פניי האדימו שאמר את זה בקלות כל כך, "אתה עבדת עלי" סטרתי לזרועו וחיוך עלה על שפתיו, "ולא מתחרט על זה לשנייה" החזיר והצמיד אותי אליו אפילו יותר ונשק ללחי שלי.
נכנסנו לאיזור הסלון בו היו המון אנשים, רובם לא הכרתי, חוץ ממשפחת רוסו ודניאל לא היה שם פרצוף מוכר.
כרגיל הוריי לא התקשרו, שלחו הודעה או ברכה לרגל החג, אבל רשמתי לשניהם חג שמח, בלי תגובה.
עץ האשוח שאני וסטפני קישטנו מוצב באמצע הסלון, מואר מנורות לד, ופרחוני ולבן. הוא פשוט מהמם.
"לוקה, אליאנה, יופי שהצטפתם אלינו" לורה, אמא של לוקה וסטפני קראה וקמה לעמידה, "בואו נשב לאכול" לוקה קרא וכולם נעמדו כמו חיילים.
השולחן ארוך שמסתבר שנפתח אפילו יותר יש אולי 40 מקמות והוא מלא עד אפס מקום, בראש השולחן יושב רוג׳ר, ראש המאפייה האיטלקית בניו יורק, מצד שמאלו יושבת אישתו אחריה סטפני ביתם, ואחריה דניאל. ומצד ימינו בנו, יורש העתידי, אחריו אני.
את שאר האורחים עדיין לא הכרתי אבל ניסיתי להבין לפי השיחות בניהם מי זה מי.
---------------
מי שישב ליד דניאל הוא כנראה גם איש מחשבים, קוראים לו אריק ויש לו בעיה והוא מדבר עם דניאל עליה, אני יודעת שאסור אבל צוטטתי להם, הם דיברו לרוב עח משהו שלא הבנתי, הבנתי פה ושם עד שאמרו משהו שהדליק אותי.
"יש פושע אחד שאני מנסה למצוא אבל הבן זונה פשוט נעלם" אריק אמר בכעס, "לכמה זמן?" דניאל שאל ברוגע והמשיך לאכול. "שבועיים" ענה, דניאל ספק צחק ספק השתעל "בדרך כלל כאלה שאי אפשר למצוא תקופה יש להם כמה זהויות, תנסה למצוא זהות אחרת שלו ותצליב מידע" הסביר ואז נורה נדלקה במוחי.
זהו זה! זה מה שאני צריכה לעשות, אני אחפש את רוברטו מהזהות השנייה שלו, אני אפילו לא יודעת למה לקוות, אם אני צודקת או טועה.
ההתרגשות של המידע החדש שגיליתי געשה והרגשתי אותה בקצות האצבעות שלי ורציתי ללכת כאן ועכשיו לחפש אותו.
אחרי כמה דקות של ייסורי מצפון נוראיים התנצלתי והלכתי לשירותים. אבל במקום להיכנס לשירותים נכנסים לחדר ופתחתי את המחשב שלי והתחלתי להקליד.
לחצתי על אנטר, כל המידע הצתלב באופן מושלם, זה הוא. מצאתי אותו, אני יודעת מי זה רוברטו.
זה מתאו, אח שלי הגדול, הוא החוטף שלי.
אני לא יודעת אם להרגיש הקלה גדולה או מועקה, מצד אחד מצאתי את החוטף שלי, אחרי כל הזמן הזה, מצד שני זה מתאו. אחי הגדול שהבטיח לי שיוציא אותי מהבית המחורבן שלי ובמקום זה ברח מהבית, הוא חטף אותי? למה? דמעות עלו לעיניי וירדו, הנשימות שלי נהיו לא סדירות ולא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה.
בהתחלה שראיתי אותו משהו מוכר הבזיק לי בראשי אבל אחרי כמה זמן שכנעתי את עצמי שאין סיכוי שיעשה את זה והם בכלל לא דומים אבל עכשיו שאני מדמיינת את רוברטו אני מבינה כמה הוא דומה למתאו, הוא שינה את צבע שיערו והוא מבוגר יותר אבל הוא עדיין מתאו, מתאו שלי.
דלת החדר נפתחה וסגרתי את החלונות במחשב ומחיתי את הדמעות שלי, "אהובה? הכל בסדר?" לוקה נכנס ונתתי לעצמי עוד כמה שניות עד שהסתובבתי אליו עם חיוך מזוייף.
"בכית" הודיע וליבי שקע, הוא שם לב. "כן, פשוט הייתי צריכה רגע לעצמי" אמרתי ולא זזתי ממקומי, "קרה משהו? מישהו עשה לך משהו?" שאל והנדתי בראשי "אני בסדר, באמת" שקרנית. תספרי לו! הוא יוכל לעזור לך הוא מתקרב ומושך אותי לחיבוק, אני מניחה את ראשי על החזה שלו "לומר לכולם ללכת?" שאל ומשכתי באפי, "לא" לחשתי והרמתי את מבטי אליו "המסקרה נמרחה לי?" שאלתי והוא הניד בראשו, "יופי, אפשר לרדת" הודעתי עם עוד חיוך מזויף.
התקדמנו ליציאה והוא עצר לפני הדלת "אם היה קורה משהו היית מספרת לי נכון?" שאל והופתעתי מהשאלה אבל הנהנתי מיד ונראה שהוקל לו, ידו נכרכה סביב מותניי וירדנו חזרה לשולחן האוכל שהתמלא בקינוחים ושתייה חמה.