אהובה

פרק 24

צלצול טלפון שלא מפסיק לצלצל מעיר אותי, אני עדיין בזרועותיו של לוקה בחדר שלו, שעכשיו שלנו. טפחתי על זרועו "לוק תענה לשיחה" מלמלתי חצי ישנה. בעייפות רבה הוא התיישב ובהפתעה גמורה הושיט לי את הטלפון.
"הלו?" עניתי מבלי להסתכל על מי זה "אלי? הערתי אותך?" לאנה שאלה ונשמעה הרבה יותר ערנית ממני "כן" פיהקתי והסתובבתי אל לוקה שהסתכל עלי במבט שלא יכולתי לפענח.
"אוי אני מצטערת, רק רציתי לדעת איך את מרגישה. בדיוק ראיתי את הכתבה" אמרה והתיישבתי "איזו כתבה לאנ?" שאלתי בקול יציב וערני.
"את באמת לא יודעת?" שאלה ועניתי בשלילה, שנייה אחרי זה קיבלתי הודעה מלאנה, קישור לכתבה בעיתון "ניו יורק טיימס" ובתמונה של הכתבה רואים תמונה שלי עם בגדים קצרים ורוב הצלקות שלי חשופות.
אני לוקחת רגע לקרוא את הכתבה בזמן שלאנה מדברת איתי אבל אני לא שומעת.
בגלל שאף פעם לא יצאתי החוצה עם בגדים שחושפים את הצלקות או שהשתמשתי במייקאפ הם טענו שקיבלתי את הצלקות מאז שהגעתי לניו יורק.
הם טענו שזה לוקה ואולי גם שאר המשפחה, הם אמרו שמשפחת רוסו מתעללת בי. אני קוראת באימה גמורה שהמשפחה שאימצה אותי אליהם וקיבלה אותי מתויגת כאכזרית ומתעללת.
לאנה ממשיכה לדבר אבל אני בהלם מידי להגיב, ואז אני מרגישה מגע מוכר, לוקה מלטף את גבי בסיבובים איטיים.
הוא לוקח את הטלפון מידי "היא תחזור אליך אחר כך" אמר וניתק את השיחה. תפסתי את ראשי ודמעות מאיימות לצאת מעיניי.
"הכל אבוד, כולם יודעים על הצלקות" אמרתי "היי היי" לוקה אמר ברכות והרים את ראשי מהסנטר כדי שאסתכל אליו, אל העיניים החומות הכהות שלו.
"הכל בסדר, לא קרה כלום" אמר ונענעתי את ראשי ונשכתי את שפתי כדי לא לפלוט יבבות "הם חושבים שאתה מכה אותי" הצלחתי לומר והוא ליטף את הלחי שלי עם אגודלו. "זה לא משנה מה הם חושבים" אמר אבל פתאום נזכרתי במה שהיה אתמול את כל התגובות והערות.
לא התייחסתי לזה כי הכל היה מבלבל אבל עכשיו אני מבינה שכולם באמת יודעים "מישהי שאלה אותי בשירותים אם אני צריכה עזרה אתמול" סיפרתי לו "ומה אמרת לה?" שאל. מה זה משנה? "כלום ברחתי משם ויצאתי מהשירותים" ומשם הוא יודע מה קרה.
"ומה רע בזה שידעו על.." אמר ומשך את המילה אולי לא רצה לומר את המילה צלקות "זה רע" קבעתי "אבל למה?" דחף אותי לקצה
"כי ככה," "ככה זה לא תשובה!" צעק "כי אני לא רוצה שיחשבו שאני פגומה!" החזרתי בצעקה.
"סופסוף יש לי הזדמנות לצאת מהכלא שאבא שלי כלא אותי בו אבל הוא השאיר עלי אות קין שכל אחד ידע מה שעשה. רציתי פעם אחת להציג את עצמי, אני. בלי שירחמו עלי" המשכתי ולפני ששמתי לב הלחיים שלי נרטבו והבנתי שאני בוכה.
אני מכסה את פניי עם ידיי מנסה להסתתר ולא להראות שזה משפיע עלי עד כדי כך, אבל הוא תפס את ידיי והוריד אותם בעדינות מפניי "אל תסתגרי בפניי" אמר והרמתי את מבטי אליו.
"אני לא יכולה לעשות את זה" אמרתי בכנות "בטח שכן, להפך את הולכת להראות לכולם שהם לא משפיעים עלייך. את חזקה, את כבר לא אותה ילדה פגועה, את אישה חזקה" המילים שלו השפיעו עלי המון ולפתע אני מרגישה צורך במקום להסתתר ללכת ולהראות לכל אחד מהם שחשב שאני חלשה, שאני חזקה.
הוא משך אותי אליו ונזלתי למגעו ונתתי לחום גופו להרגיע אותי, אוזני על החזה שלו וקצב הלב החזק והיציב הרגיע אותי לגמרי. אחרי זה לוקה היה צריך ללכת למשרד למרות ששבת היום בגלל מקרה חירום, אז הצלחתי לגרום לו לחזור מוקדם יותר.
אחרי שהלך התבטלתי עוד לבדי במיטה עד שהקמתי את עצמי לרדת במדרגות לסלון שם ישבה סטפני בטלפון מול הטלוויזיה הפועלת ללא קול.
היא שמעה את צעדיי וראשה זינק אלי מיד והיא קמה מיד שראתה אותי "היי אלי, בוקר טוב" אמרה ונכנסה איתי למטבח שם הכנתי לי כריך והתיישבתי על האי "היי סטפ, איך ישנת?" שאלתי בנימוס ולקחתי ביס מהאוכל שלי.
"לא משהו, את זוכרת שרציתי לדבר איתך על משהו?" שאלה והנהנתי באיטיות. "אז זה חייב להיות עכשיו אני לא יכולה לחכות עוד" אמרה והתחלתי להילחץ אבל זה שלוקה אמר שהוא יודע שזה לא נורא אז נרגעתי.
"דברי" אמרתי ולקחתי עוד ביס מהכריך ונחנקתי כשהיא אמרה "אני הפצתי את התמונה שלך" התחלתי להשתעל וסטפני נלחצה ורצה להביא לי כוס מים. שתיתי והפסקתי להשתעל כשאנחנו בשקט מוחלט, לא אני ולא סטפני אמרנו מילה. "אני ממש מצטערת" לחשה אחרי כמה שניות, היא ממש מתביישת בזה, היא החזיקה את ידי, לא זזתי ולא החזקתי את ידה בחזרה.
"למה?" שאלתי בקול חלש שכמעט אני לא שמעתי את עצמי, היא השפילה את מבטה ושיחקה עם שולי החולצה שלה, אני אומנם מכירה את סטפני לא הרבה זמן אבל היא אף פעם לא נראתה כל כך קטנה ומבוישת. כמו ילדה קטנה ששברה כוס.
הייתי מאוד נפגעת אם לא הייתי מדברת עם לוקה היום בבוקר, עד לפני כמה דקות אני האמנתי שמי שהעלה את התמונות שלי עשה את זה מרוע או בשביל כסף אבל שסטפני יושבת פה מולי מכווצת וחוששת לתגובה שלי אני לא יודעת מה לחשוב, מה יש לה להרוויח מזה? יש לה הכל וחשבתי שאנחנו חברות.
"מה יכול לצאת לך מלפרסם את הסוד שלי לכל העולם?" אני מתוסכלת שזה קרה ממישהו קרוב אלי, בכל החיים שלי היו לי רק שני חברים. לאנה ורפאל והם האנשים הכי חשובים לי בחיים לפני משפחה, הם המשפחה שלי. אבל עכשיו שנכנסתי למשפחה חדשה אני לא יודעת למה ציפיתי, שהכל ילך חלק, בית גדול, אנשים נחמדים.
"זה.. מסובך, אני הבטחתי לעצמי שאספר לך אבל זה קשה יותר מאיך שתרגלתי" אמרה והטיתי את ראשי לצד בבלבול "לא סיפרתי את זה לאף אחד כבר כמה שנים" המשיכה ולקחה נשימה עמוקה והסתכלה בעיניי "את מכירה את המושג 'המתה המהלכת'? " שאלה ונזכרתי שרפאל סיפר לי פעם על מישהי בעולם התחתון שחולה במחלה ואמורה למות כל רגע וקראו לה 'המתה המהלכת'.
הנהנתי באיטיות "זאת אני" אמרה ופערתי את עיניי, רפאל סיפר לי את זה לפני שנים היא לא אמורה לחיות עדיין, "כן," ענתה על שאלה שלא שאלתי, "הייתי בטיפולים רבים, הייתה תקופה שהייתי כמה חודשים בבית חולים ללא הפסקה עד שהתייצבתי." המשיכה לספר והקשבתי בשקט "הריכולים היו בלתי נסבלים, לחשושים, כינויים גרועים בהרבה מ'המתה המהלכת'.
שתביני גילינו על המחלה כשהייתי בת 14 כמעט לפני תשע שנים ונתנו לי עד גיל 18 במקסימום עם הטיפולים היקרים ביותר היום אני בת 22 והרופאים מודהמים ועורכים עלי בדיקות שבועיות. כולם מדברים עלי ללא הפסקה, המבטים, השיחות הכל היה יותר מידי וכשאת הגעת ולוקה הכריז על הנישואים פתאום אף אחד לא דיבר עלי, בלי מבטים בלי לבדוק אם אני עדיין חיה, אם המצב שלי מדרדר או משתפר. היה לי שקט" סיפרה ועדיין שתקתי רציתי לתת לה לדבר, הקול שלה רועד לפעמים ורואים כמה קשה לה לדבר על זה.
"ואז קצת נעלמתם מהאירועים ככה שחזרו לדבר עלי ורק אז הבנתי כמה היה לי טוב שלא שמעתי את השם שלי בלחשושים אז כשגילית לי על הצלקות ידעתי שהם ידברו עלייך קצת וזה ייתן לי שקט גם אם זה לזמן קצר" אמרה ולמרות שהבנתי אותה כעסתי שהיא עשתה את זה מאחורי הגב שלי.
"ואני מצטערת מאוד אלי, אני לא חשבתי כמו שצריך, התחרטתי ישר ששלחתי לכתב את התמונה שלך, אני אפילו ניסיתי לשחד אותו לא לפרסם אבל הוא לקח את הכסף שלי ופרסם בכל זאת" אמרה ועיניה הבריקו והבנתי שהיא מספרת את האמת.
"הם חושבים שלוקה מכה אותי" אמרתי בקול יציב וחזק יותר "הם חושבים שהמשפחה שלך 'מאלפת' אותי" אמרתי בנוקשות יותר, אני יודעת שהיא מצטערת ואני אסלח לה בסוף אבל אני רוצה שהיא תבין את ההשלכות שלה.
"אני לא חשבתי שהם יסיקו את זה" היא נראתה פגועה "אני-" אמרה אבל קטעתי אותה "תראי אני יודעת שלא התכוונת ואני באמת מאמינה לך שאת מתחרטת אבל ייקח לי זמן לסלוח. ואני מצטערת על המחלה ועל מה שאת עברת ועוברת, אם תצטרכי לפרוק או לדבר אני פה" אמרתי והחזקתי את ידה ולחצתי אותה היא חייכה אלי בחיוך אסיר תודה.
התחבקנו "טוב אני חייבת לצאת יש לי תור לרופא" אמרה בעייפות, "לבוא איתך?" שאלתי והיא הנידה בראשה "זה כמה בדיקות וההמתנה לא ארוכה, אם הכל תקין אחזור תוך שעתיים" אמרה והנהנתי ונופפתי לה שיצאה מהבית.
את המשך היום העברתי בכתיבה ביומן שלי, שיחות עם רפאל ולאנה והרבה שעמום, מחכה שלוקה יחזור. אני לא יודעת איך הגעתי למצב שאני מחכה לבואו כל כך שאני בוהה בדלת ומתפללת שתפתח ולוקה יכנס דרכה. סטפני כתבה לי שהכל בסדר בבדיקות אבל מתעכבת בקניון והיא התלוננה על כמות השומרים שלוקה שם עליה.