קמפיין כפול

2

תמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן.

מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, עם אותו חיוך שחצני והביטחון המופרז שלו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה לא היה קשור לזה שהוא מושך - אני לא טיפשה, ברור ששמתי לב. כל מי שעוברת לידו לא יכולה להתעלם מהעיניים הירוקות שמציצות מבעד לשכבה עבה של ריסים כהים, הגובה העצום שלו שמקנה לו נוכחות בכל מקום, או קו הלסת המושלם שכנראה חוטף לא מעט מבטים חטופים במטבחון המשרדי.

אבל לא. כל אלה לא עשו עליי רושם. האופי שלו - זה מה שדחה אותי.
כל דבר קטן שהוא אומר מרגיש כאילו הוא מתבונן מלמעלה, כאילו שהוא היחיד בחדר שיודע את התשובה הנכונה. ותמיד, איכשהו, הוא מצליח לגרום לכולם לאהוב אותו.
הקסם הזה, השנינות הקולחת, ההומור השקט - כל אלה תמיד הפכו אותו ל"מלך המשרד" מבלי שהוא יצטרך להתאמץ.

ובכל זאת, עכשיו, פעם הראשונה בחיי, עמדתי מחוץ לדלת המשרד שלו.
הדלת שהפרידה ביני לבין אותו גבר שאני נמנעת מלפגוש בפגישות ארוכות מדי, שתמיד מצליח לערער אותי בהערות הקטנות והמתוחכמות שלו.

הבטתי בלוח המתכת שעל הדלת: איאן ריד - מנהל פרויקטים.
חמישה סנטימטרים של מתכת בוהקת שעמדו להכריע את עתידי.

אצבעותיי כמעט נגעו בעץ הכבד, אבל עצרתי שוב.
כבר חמש דקות שאני עומדת כאן, מנסה לאזור אומץ, אבל המחשבות רצות במעגלים.

"תנשמי, אליזבת'," לחשתי לעצמי. "זה רק איאן."

אבל זה לא היה "רק איאן."
זה היה הפרויקט שכל כך רציתי.
חמש שנים במשרד הזה, חמש שנים של משימות קטנות ומטלות שאף אחד אחר לא רצה, כדי להגיע לרגע הזה. כל מה שרציתי היה להוכיח שאני מסוגלת להוביל משהו גדול.
והנה אני, עומדת כאן, מנסה למצוא את הדרך להיכנס למשרד של מי שעתיד להכתיב אם החלום הזה יתגשם או יתפוגג.

הושטתי יד שוב לנקוש על הדלת, אבל היד שלי קפאה, שוב.
המחשבה על לשבת מולו, לספר לו שאנחנו צריכים לעבוד יחד על הפרויקט הכי חשוב בחיי, העבירה בי גל של חוסר נוחות.
עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה. למה הוא, מכל האנשים במשרד, זה שאצטרך להתמודד איתו?

"נו כבר," מלמלתי לעצמי. ידיי לחצו על התיק, עם כל דקה שעוברת, החומרים לפרויקט הרגישו כבדים יותר משהיו כשלקחתי אותם ממשרדו של אנטוניו.

אם לא עכשיו, אז מתי?

הושטתי שוב יד אל הדלת, אבל בדיוק אז היא נפתחה בפתאומיות.
לפני שהספקתי אפילו להבין מה קורה, מצאתי את עצמי מועדת קדימה, כמעט מאבדת שיווי משקל.

"הופס!" ניסיתי לאזן את עצמי, ואז הבחנתי בו - איאן, עומד מולי. גבוה ממני בכמה ראשים, עם חצי חיוך מעצבן מרוח על פניו. העיניים הירוקות שלו ברקו במבט משועשע, כאילו הייתי כלבלב בקרקס.