קמפיין כפול // הושלם

2

תמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן.

ידעתי מהשנייה שהוא דרך במשרד שזה הולך להיגמר רע. זה לא רק בגלל החיוך השחצני שלו או הביטחון המופרז שהוא מפזר לכל עבר, וזה לא קשור לעובדה שהוא נראה טוב בצורה מעצבנת.
אני לא עיוורת, אוקיי? שמתי לב. אי אפשר באמת להתעלם מהעיניים הירוקות האלו שמציצות מבעד לריסים כהים וצפופים, או מהגובה שלו שפשוט משתלט על כל חדר שהוא נכנס אליו. וקו הלסת שלו? אפשר להגיד שהוא כנראה הסיבה העיקרית לזה שתמיד יש תור של בחורות ליד המכונת קפה כשהוא שם.

אבל לא. כל אלה לא עשו עליי רושם.
האופי שלו - זה מה שדחה אותי.
כל דבר קטן שהוא אומר מרגיש כאילו הוא מסתכל על כולם מלמעלה, כאילו שהוא היחיד בחדר שיודע את התשובה הנכונה.
והכי גרוע? שאיכשהו הוא גורם לכולם להעריץ אותו.
הקסם הזה, השנינות הקולחת, ההומור השקט - כל אלה תמיד הפכו אותו ל"מלך המשרד" מבלי שהוא יצטרך להתאמץ.

ועכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני עומדת מחוץ לדלת המשרד שלו. הדלת הדקה הזו היא הדבר היחיד שמפריד ביני לבין הגבר שאני משתדלת לעשות עקוף בכל פעם שאני רואה אותו במסדרון. האיש שתמיד מצליח לערער אותי עם איזו הערה קטנה ומתוחכמת שמוציאה אותי משיווי משקל.

הבטתי בלוח המתכת שעל הדלת: איאן ריד - מנהל פרויקטים.
חמישה סנטימטרים של מתכת בוהקת שעמדו להכריע את עתידי.
אצבעותיי כמעט נגעו בעץ הכבד, אבל עצרתי שוב.
כבר חמש דקות שאני עומדת כאן, מנסה לאזור אומץ, אבל המחשבות רצות במעגלים.

"תנשמי, אליזבת'," לחשתי לעצמי. "זה רק איאן."

אבל זה לא היה "רק איאן."
זה היה הפרויקט שכל כך רציתי.
חמש שנים במשרד הזה, של משימות קטנות ומטלות שאף אחד אחר לא רצה, כדי להגיע לרגע הזה.
כל מה שרציתי היה להוכיח שאני מסוגלת להוביל משהו גדול.
והנה אני, עומדת כאן, מנסה למצוא את הדרך להיכנס למשרד של מי שעתיד להכתיב אם החלום הזה יתגשם או יתפוגג.

אני מושיטה יד שוב לנקוש על הדלת, אבל היד שלי קופאת, שוב.
המחשבה על לשבת מולו, לספר לו שאנחנו צריכים לעבוד יחד על הפרויקט הכי חשוב בחיי, העבירה בי גל של חוסר נוחות.
עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה. למה הוא, מכל האנשים במשרד, זה שאצטרך להתמודד איתו?

"נו כבר," אני ממלמלת לעצמי. ידיי לוחצות על התיק, עם כל דקה שעוברת, החומרים לפרויקט מרגישים כבדים יותר משהיו כשלקחתי אותם ממשרדו של אנטוניו.

אם לא עכשיו, אז מתי?

אני מושיטה את היד אל הדלת בפעם האחרונה, אבל בדיוק אז היא נפתחת בפתאומיות. לפני שאני בכלל מספיקה להבין מה קורה, אני מוצאת את עצמי מועדת קדימה ומאבדת שיווי משקל.