קמפיין כפול

9

ריאטיבה תמיד ידעו איך לעשות רושם, אבל היום זה הרגיש יותר ממאמץ שיווקי יצירתי. זה היה סוף אוקטובר, והאווירה במשרד קיבלה ניחוח אפלולי יותר מהרגיל.

האלווין הגיע, וקתרין, אחראית הוועד הבלתי נלאית של המשרד, כבר הסתובבה ברחבי הקומות עם תיק מלא בקישוטים.

אני ישבתי במטבחון, עוטפת את כוס הקפה שלי בין כפות ידיי, מביטה בקתרין שמדלגת ברחבי החדר, כמו ילדה קטנה שקיבלה את משאלת לבה לקשט כל פינה בגולגולות ושלדים מפלסטיק.

כשהיא הדביקה עיניים אדומות ומבהיקות על המקרר, היא הייתה כל כך מרוצה מעצמה, שלא יכולתי שלא לחייך בשקט.

"איך זה נראה?" היא שאלה ברוב התלהבות, אפילו לא חיכתה לתשובה כשכבר עברה לקשט את הפינה הבאה עם עוד דבק דו-צדדי.

הרמתי גבה, מנסה לא לצחוק. "נראה... קצת מפחיד מדי לשעה הזאת של הבוקר, לא?"

"זה בדיוק הרעיון!" היא הכריזה, כאילו זאת התשובה הברורה ביותר בעולם.

היא הציבה גולגולת פלסטיק על הכיסא הקרוב אליי, כאילו היא קיבלה משימה חשובה מוועדת הלוואין הארצית.
"אנחנו חייבים לייצר אווירה אמיתית למסיבת מחר! אנשים לא יבואו אם לא ירגישו את הרוח המפחידה."

נאנחתי קלות, לוקחת לגימה קטנה מהקפה שלי. "את יודעת שאת לוקחת את זה רחוק מדי, נכון?"

"אל תתחילי איתי," היא נופפה בידה, כאילו אני זו שלקחתי את זה קשה מדי. "אליזבת', את חייבת להיכנס לאווירה."

"ברור," מלמלתי בציניות, "אין משהו יותר משמח מקפה מוקף בגולגולות."

בכנות, האלווין מעולם לא היה החג שלי.
אולי בקולג' היינו יוצאים למסיבות מטורפות, אבל עכשיו? אני מסתפקת בלחלק ממתקים לשכנים הקטנים שלי.

קתרין גיחכה והמשיכה לקשט כאילו היא מנהלת את פרויקט חייה, ואני החזרתי את תשומת הלב שלי לכוס
הקפה שבידי.

בדיוק כששקעתי שוב במחשבות, הדלת נפתחה ואיאן נכנס פנימה.
הוא היה לבוש בבגדיו הרגילים, שזה מהודר מדי לכל בחור במשרד הזה. המכופתרת שלו בצבע תכלת ישבה צמוד אך בצורה נינוחה על גופו הרחב, המכנסיים הכהים שעטפו את רגליו הארוכות ונעליים מצוחצחות.
האם הוא מקדיש זמן בבוקר לצחצח את הנעליים שלו? לעולם לא אדע, אבל למען השלמת הדמות של איאן בראשי, אבחר להאמין בזה.

"בוקר טוב, קתרין," הוא בירך אותה בחיוך נעים.

"בוקר טוב, איאן!" היא קראה אליו, מתלהבת כאילו פגשה את הסלבריטי האהוב עליה. "אתה מגיע למסיבת האלווין מחר, נכון?"

איאן הניח את קופסת האוכל שלו במקרר, סגר את הדלת, ואז פנה אליה ברוגע. "ברור," הוא אמר, קולו יציב ובטוח. "האלווין זה החג האהוב עליי."

איאן? עם הבגדים המחויטים וההופעה המהודרת? אוהב האלווין? זה פשוט היה יותר מדי.
לא יכולתי לעצור את נשיפת הבוז שיצאה ממני. "באמת?" שאלתי בפליאה גלויה. "האלווין?"

הוא הסתובב אליי, מבטו ירוק-זית מבריק מולי, כאילו אני משעשעת אותו. "מה, ליזי, את לא בקטע של החג?" הוא שאל בקול קריר, שונה לגמרי מהשיחה הקלילה שניהל עם קתרין.

קתרין השמיעה קול מזלזל מאחורי גבו. "ברור שהיא לא."

גלגלתי את עיניי לעבר קתרין ואז החזרתי את המבט שלי לאיאן. "אם אתה ממש חייב לדעת, לא. אני לא מעריצה של האלווין," אמרתי בטון מאופק, אבל מספיק חד כדי להעביר את המסר. "אני אחכה לי בשקט עם השוקו חם שלי עד שאדון סנטה יגיע."

איאן גיחך, לא צחוק מלא אלא כזה שגורם לכתפיו לזוז קלות. "מפתיע," הוא אמר, משאיר את דבריו קצרים, מבטו הקריר נעול בי. "הייתי חושב שתמצאי משהו מהנה בחג הזה. אולי לשחרר קצת."

"לא הכל חייב להיות משחרר קצת,'" עניתי בנשימה עמוקה. "חלקנו מעדיפים לשמור על כבוד עצמי ולא לרוץ בתחפושות זולות."

הוא הביט בי לכמה שניות, מבטו עדיין קר ומנוכר, כאילו שקל לומר עוד משהו, אבל בסוף רק משך בכתפיו ופנה לצאת מהמטבחון.

"בכל מקרה," הוא אמר כשכבר היה חצי בחוץ, "אולי מחר תשתחררי קצת, ליזי. זה לא יזיק לך."

הוא נעלם מעבר לדלת, והשאיר אותי לשבת עם המחשבות. משהו במילים האחרונות שלו נשמע קצת אחרת, כאילו יש שם איזו הערה אישית שפחות ציפיתי לה.

נשארתי עם הקפה שלי, תוהה למה הוא חושב שאני זו שצריכה "להשתחרר קצת."