קמפיין כפול

7

אנטוניו ביקש ממני להתייצב במשרד שלו מוקדם על הבוקר.
הדבר האחרון שהייתי צריכה אחרי היום המפרך שעבר עליי אתמול זה עוד פגישה, ועוד מוקדמת. אבל עם אנטוניו, אין באמת מקום לדיון. כשהוא אומר "מוקדם", הוא מתכוון לזה, וכל מה שנותר לי זה לגרור את עצמי למשרד, כשהקפה ביד שלי משמש כתמיכה העיקרית.

התקדמתי במסדרות השקט, הראש שלי עמוס במחשבות על הפגישה מאתמול, מנסה לעכל את כל מה שקרה. הפעם, היה לי ברור שאני לא יכולה להגיע חסרת מוכנות.

כשפתחתי את הדלת, איאן כבר ישב שם. מופתעת? לא.
איך אפשר להיות מופתעת, הוא תמיד מוקדם מדי, מוכן מדי, כאילו אין לו חיים מחוץ למשרד.
הוא הסתכל לכיוון הדלת לרגע קצר, ובאותו שנייה שבה נפגשו מבטינו, הוא חזר מיד למסמכים שלו.

"זהירות, שלא תיקרע את הדף עם כל המיקוד הזה," אמרתי בעוקצנות, מתיישבת בצד השני של השולחן.

חיוך זעיר שיחק בזווית שפתיו. "פשוט מוודא שכל הפרטים נכונים, בניגוד לאחרים."

לפני שהספקתי לענות, הדלת נפתחה ואנטוניו נכנס, קורן בביטחון ובשליטה.
הוא התיישב בכיסא המנהלים שלו, מצמצם עיניים אלינו ונראה מרוצה מעצמו. "בוקר טוב לכם," הוא פתח, מחייך את החיוך הקטן הזה שתמיד מרגיש כאילו הוא יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים.

"אני חייב לומר, כל הכבוד על הפגישה אתמול. הלקוחות היו מרוצים מאוד."

"הייתי מופתע אם הם לא היו," איאן אמר בשלווה מבלי להרים עיניים מהמסמך, כאילו התשבחות של אנטוניו הן עוד אחת מהמטלות היומיומיות שלו.

גם אני ידעתי את זה.
לא שזו הפתעה גדולה, הרי באמת עבדנו קשה על הפרויקט הזה. אבל לראות את הפרצוף המרוצה של איאן שוב, זה מה שגרם לי לרצות להגיד משהו עוקצני.

ניסיתי לא לגלגל עיניים. "טוב, אני שמחה ששמחו," אמרתי בעוקצנות קלה, "הרי איאן עבד כל כך קשה לעשות רושם."

אנטוניו התעלם בעדינות מהחיכוכים הקטנים בינינו והמשיך,

"הם אמרו שאתם עובדים מצוין יחד," פתאום חשתי עקיצה קטנה מתעוררת בתוכי.

"אמרו משהו על זה שהדינמיקה ביניכם הייתה מושלמת." הוא הביט בנו בחיוך רחב יותר.

דינמיקה? מושלמת? אני ואיאן? צחוק פנימי רץ לי בראש, כי אם זו הדינמיקה שהם ראו, אולי אני באמת צריכה לחשוב מחדש על כל התפיסה שלי על יחסי עבודה.

"הם גם ביקשו שתמשיכו לעבוד על זה יחד," הוסיף אנטוניו, ואז פנה להפתיע אותי שוב, "מחר בבוקר יש לכם פגישה נוספת במשרדים שלהם. הם רוצים לראות איך אתם מתקדמים עם התכנון הכולל של הקמפיין."

"מחר?" נפלט לי, כנראה קצת יותר בקול ממה שהתכוונתי.

"כן," הוא חייך חיוך קטן של שביעות רצון, כאילו הוא נהנה לראות אותי מופתעת. "תתכוננו היטב, זו פגישה חשובה לא פחות מהקודמת."

הסתכלתי על איאן, שכנראה כבר ניחש את זה ולא היה מופתע בכלל.

"אל תדאגי, נסתדר," הוא אמר בקול שקט, כמעט מתגרה. "הם מתים עלייך, ליזי."

"אליזבת'," תיקנתי אותו אוטומטית, למרות שבפנים כבר ויתרתי על התקווה שהוא יזכור את זה. "ואני לא דואגת, פשוט מנסה להבין אם יש לנו מספיק זמן להתארגן כמו שצריך."

איאן חייך. "זמן תמיד יש, זה עניין של איך מנצלים אותו. אני בטוח שתסתדרי."

"איך לא," מלמלתי לעצמי, משתדלת לא לאבד את העשתונות.

"זה הכל," אנטוניו סיים את השיחה בהנפה קלה של ידו, שולח אותנו חזרה לעבודה, "אה ותגיעו מחר מוכנים, זו פגישה חשובה," הוא הוסיף ברגע האחרון, ואני ידעתי שבשביל אנטוניו כל פגישה היא "חשובה."

יצאתי למסדרון לצד איאן, מנסה לעכל את זה שמחר שוב אצטרך לעבוד כל כך צמוד אליו.

"אתה לא לחוץ מזה?" שאלתי, נעצרת ליד דלת המשרד שלי.

איאן הביט בי במבט הרגוע והמאוס שלו. "לחוץ? למה שאני אהיה לחוץ?" הוא השיב עם חיוך קל. "אנחנו ממשיכים מאיפה שעצרנו אתמול. מה יש להיות לחוץ?"

הרמתי גבה. "כן, אבל הפעם הם רוצים לראות תכנון מלא, אסטרטגיה מפורטת. זה לא סתם להציג רעיון כללי."

הוא משך בכתפיים באדישות האופיינית לו. "נכון, אבל אנחנו טובים בזה. נצליח בדיוק כמו אתמול."

עמדתי שם, מתבוננת בו, לא מבינה איך הוא יכול להיות כל כך שליו בזמן שאני בקושי מצליחה לנשום מהלחץ.

"אני מקווה שאתה צודק," אמרתי, מרגישה כאילו אני היחידה שחושבת על כל הפרטים הקטנים.

"אל תדאגי, אנחנו צוות טוב," הוא אמר, והחיוך על פניו היה רגוע יותר מהרגיל.

הבטתי בו לרגע, לא בטוחה אם שמעתי נכון.
צוות טוב? אף פעם לא חשבתי עלינו ככה.
זה תמיד הרגיש לי כמו תחרות, כל אחד מנסה להוביל.

"אולי," אמרתי, בקושי מאמינה בעצמי.

הוא צחק צחוק קצר, ואז הסתכל עליי במבט שונה, רציני יותר, כמעט נעים. "אנחנו נצליח."

עמדתי שם לרגע, מרגישה איך אני נאבקת במחשבות שלי. הרגשתי משהו באוויר, שינוי קל בטון של השיחה, אבל לא הייתי בטוחה אם זו רק אני.

הוא חייך שוב, הפעם עם החיוך הקטן הזה שתמיד מבלבל אותי. "תתכונני, אליזבת', מחר הולך להיות מעניין," הוא אמר בשקט, מתרחק במסדרון,

צפיתי בו הולך, מנסה להחליט אם הוא מתכוון למה שהוא אומר, או אם זו עוד דרך שלו לשמור על קור רוח בזמן שאני משתגעת מבפנים.