קמפיין כפול // הושלם

37

נואה צעק משהו באיטלקית לעבר הברמנים והם חייכו בחזרה כאילו מדובר בסוד שהם חולקים זה מכבר.
כמה דקות עוברות ומגש עמוס חמש כוסיות צ'ייסר נוצצות מופיע על השולחן.
נואה צוחק, עיניו מנצנצות מסיפוק ומחלק את הכוסיות לכולנו כאילו אנחנו משתתפים במסיבה הפרטית שלו.

דן וקרלי לא מאבדים זמן ומרימים את הכוסיות שלהם באוויר, צוחקים בקולי קולות ומזמינים את כולם להצטרף. אני אוחזת את הצ'ייסר שלי ביד רועדת, מודעת לכך שהאלכוהול כבר גורם לי להרגיש מרחפת, אבל צלילי הצחוק, הקריאות וכל האנרגיה שסביבי גורמים לי לשכוח מכל דאגה אחרת.

אני מצטרפת להרמת הכוסית, שומעת את נואה מצחקק לידי, וכשכולם סופרים בקול רם עד שלוש, אני שותה את הצ'ייסר בלגימה אחת, מרגישה את הנוזל החזק נשרף לי בגרון בדרכו למטה.
החום מכה בי בעוצמה, והעולם מסתובב סביבי בקלילות מוגזמת ומענגת. אני שוב מרגישה את השכרות משתלטת, צוחקת בלי סיבה אמיתית וקרלי מחזיקה אותי קלות כדי שאשאר יציבה.

"החיים טובים, נכון?" אני צוחקת, מתנדנדת מעט.
קרלי מצטרפת לצחוק שלי, צליליה מתמזגים עם המוזיקה והרעשים של הבר ההומה. הכל נראה כמו מערבולת צבעים מרקדת ואני שוקעת בשמחה הנעימה, כאילו אין שום דבר אחר בעולם כרגע.

אבל משהו פתאום מרגיש לא נכון.
המבט שלי מתמקד באיאן. הוא יושב שם, שרירי לסתותיו קפוצים והעיניים הירוקות שלו נעוצות בנואה במבט שמלא בכעס כבוש.
החיוך המשוחרר שהיה לו לפני רגע נעלם, מוחלף בהבעה מתוחה, ואגרופיו קפוצים על השולחן כאילו הוא נלחם להחזיק את עצמו בשקט.

"עוד אחד?" נואה קורא שוב, מזמין סבב נוסף כאילו זה כל מה שצריך כדי להמשיך את החגיגה.

אני מרגישה איך הראש שלי מסתובב והראייה שלי מטשטשת. אני מנידה בראשי לשלילה, מנסה להבין איך הכול חזר להיות מסוחרר כל כך.
אני תופסת בכתף של קרלי, מחייכת בעייפות שיכורה וממלמלת משהו שאפילו לי לא ברור.

ואז אני קולטת את איאן קם, מתקרב אליי לפתע.
הוא כמה ראשים מעליי כשהוא נעמד ככה קרוב מדי.
אני עדיין יושבת על הכיסא הגבוה והקרבה הפתאומית שלו גורמת ללב שלי להחסיר פעימה.
הוא רוכן אליי, פניו רציניות מאוד ועיניו הירוקות נראות כהות מהרגיל באור העמום של הבר.

"ליזי, די," הוא אומר, קולו נמוך וקרוב מדי.

החום שנפלט ממנו מתערבב בריח המוכר של הבושם שלו, וזה גורם לראש שלי להסתובב עוד יותר.
אני מנסה להתמקד בפניו הקרובות ומתחילה לצחקק בלי שליטה.

"זה אליזבת, איאן," אני מתקנת אותו בטון שובב, מגלגלת עיניים ונשענת אחורה, אבל הוא לא משועשע.

"אליזבת, בבקשה, מספיק," הוא אומר שוב, בקול שמצליח לשלב דאגה וכעס בו-זמנית. "אני מחזיר אותך איתי עכשיו. מחר את צריכה להיות בשיאך." כשהוא מפנה מבט נוקב לכיוון נואה, אני מרגישה את המתח באוויר.