קמפיין כפול

30

אנחנו מתקרבים למסוע המזוודות אחרי 8 שעות מתישות של טיסה.
איאן נראה כאילו הוא רק קפץ לסיבוב קצר ולא נחת זה עתה אחרי טיסה ארוכה.
אני, לעומתו, מרגישה שהגוף שלי בקושי מתפקד, כאילו כל צעד שאני עושה הוא מאמץ.

הוא מעיף בי מבט, החיוך הקטן והרגיל שלו מציץ על שפתיו, ובקול רגוע הוא שואל, "אז, איך התחושה אחרי הטיסה הראשונה שלך?"

אני נושמת עמוק, מנסה למצוא תשובה שתשקף את כל מה שאני מרגישה. "מרגישה כאילו עברתי מסע שלם." אני עונה, והקול שלי נשמע מותש אפילו לי.

הוא מצחקק ואני לא בטוחה אם הוא נהנה מהמצב שלי או מהעובדה שהוא עבר את הטיסה בנוחות יחסית.

כשאנחנו מגיעים לאזור המזוודות והמסוע מתחיל לנוע, נואה מופיע לצידי, נראה עירני לחלוטין כאילו הוא לא היה על אותה טיסה כמוני.
הוא שקוע בשיחת טלפון באיטלקית שוטפת, המבטא שלו כל כך טבעי וזורם, שאני מוצאת את עצמי מביטה בו יותר מדי, מהופנטת משפתו. כמה קסם יש לאיטלקית הזו.

המבט שלי בוודאי נמשך זמן ממושך מדי, כי פתאום איאן מכחכח בגרונו, קוטע את השקט, "איזה צבע המזוודה שלך?"

"אפור," אני עונה במבוכה, מתנערת מהבהייה בנואה, שקולט את תשומת הלב שלי ומחייך אליי קלות תוך כדי השיחה.

איאן מרים את המזוודה השחורה שלו ואני מבחינה איך שרירי הזרועות שלו נמתחים במאמץ קל, נותנים לו מראה מרשים.
כשהמזוודה שלי מופיעה, אני רואה את נואה עושה צעד לעבר המסוע, כאילו מתכוון לעזור לי. אבל עוד לפני שהוא מספיק להגיע, איאן כבר מושיט יד ולוקח את המזוודה שלי בעצמו, מביט בי בהבעה חסרת רגש כמעט, כאילו זה עניין של מה בכך.

נואה מרים גבה ומחייך שוב, ואיאן, מבלי לומר מילה, מושך את המזוודה שלי לצדו ונראה לגמרי מרוכז בעניין אחר לחלוטין.

״ תקשיבי," נואה עוצר אותי בעדינות, קולו רך ומעט מהוסס. "זה המספר שלי." הוא מושיט לי פתק קטן, שעליו מספרו רשום בכתב יד מסודר.
אני מופתעת, מקבלת את הפתק בחיוך מהוסס.

"תשלחי לי הודעה כשתחליטי," הוא מוסיף, וקולו מעט יותר נינוח כשהוא מביט מעבר לכתפי, לכיוון איאן שעומד מאחורי כמו שומר ראש. נואה מחזיר את מבטו אליי וממשיך, "שאת רוצה לצאת קצת... תסמסי לי."

"אני אשמח." אני מחייכת אליו

הוא מחייך את החיוך החם שלו, ומיד אחרי ה"אריוודרצ'י" שלו שמתגלגל על השפתיים במבטא מושלם, הוא פונה והולך לדרכו.

איאן מגלגל את עיניו בתסכול גלוי כשאני מתקרבת אליו. "אני לא חושב שיהיה לך זמן לרומן מזדמן," הוא אומר בטון יבש, לוקח ממני את המזוודה כמעט בלי לבקש רשות ומתחיל להתקדם בזריזות קדימה.

אני נושפת בעדינות, מגלגלת עיניים בחזרה, מתאמצת לשמור על קור רוח כשאני צועדת בעקבותיו. "מישהו כאן פתאום נעשה רציני," אני ממלמלת לעצמי, יודעת טוב מאוד שהוא שומע.