קמפיין כפול // הושלם

40

חיכיתם חיכיתם והנה זה בא... קבלו אותו...

-איאן-

ליזי... היא כאוס מהלך, במובן הכי יפה והכי מסוכן של המילה.
לא יכולתי להתרחק ממנה, לא משנה כמה ניסיתי להעמיד פנים שאני אדיש ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני צריך לשמור על הגבולות הברורים.
המחשבה הזאת הורגת אותי, הידיעה שאני בוחר להיות פה למרות כל הבלגן שהיא מביאה איתה.
כי האמת? אני לא יכול אחרת.

הבחירה להתקרב אליה, לעבוד איתה על הפרויקט הזה, לא הייתה מקרית בכלל.
רציתי להיות כאן, להיות לצידה.
זה טיפשי, אולי, אבל כל רגע איתה מרגיש לי נכון. גם אם זה אומר להתמודד עם הבלגן שהיא סוחפת איתה.

אני יוצא מלובי המלון ומרגיש כאילו אוויר העולם כולו כבד יותר פתאום, כאילו כל נשימה שאני לוקח שוקלת טון. המילים שאמרתי לה עדיין מהדהדות בראשי, כאילו הן לא היו שלי, כאילו פלטתי משהו שחשבתי שאני יכול להחזיק בפנים לנצח.

אני פוסע במסדרון, מוציא את חפיסת הסיגריות מהכיס שלי, ומתחיל לשחק איתה באצבעותיי.
יש משהו ברגע הזה שמפחיד אותי. הידיעה שאני תלוי על חוט דק כל כך, מתוח על פני משהו שאני לא מצליח להבין. איך הפכתי להיות הבחור הזה? הבחור שדואג לה, שצריך אותה קרוב אליו למרות כל ההגנות שהוא הקים סביב עצמו?
הקול שלה רודף אותי. המבט המבולבל שלה, איך שהיא נאבקה לומר משהו, להסביר משהו, אבל בסוף לא הצליחה.

אני עוצר ויושב על המעקה שמול המלון, מדליק סיגריה ומביט בנוף המוכר של העיר שנפרשת לפניי. האורות רוקדים במרחק, זוהרים כמו כוכבים על האדמה.
אני שואף עמוק, מרגיש את העשן ממלא את הריאות שלי, נותן לו לטשטש את הקצוות החדים של כל מה שמתחולל בתוכי.

אני נאנח, מוציא את העשן באטיות.
לא משנה כמה אני מנסה, לא משנה כמה אני אומר לעצמי להתרחק, היא מושכת אותי כמו מגנט, בלי שום מאמץ, בלי מודעות לכך שהיא מסוגלת בכלל. זה כל כך מתסכל.

מה עושים אחרי נשיקה כזאת?
איך ממשיכים מכאן?
אני שונא לא לדעת, שונא להרגיש את עצמי תלוי במשהו שאני לא יכול לשלוט בו. אבל ליזי... היא אף פעם לא הייתה משהו שאפשר לשלוט בו.

הטלפון שלי מזמזם פתאום, מחזיר אותי למציאות, ואני מציץ בו ברפלקס. זה דן, שואל אם אנחנו מוכנים לפגישה של היום.
אני מתכווץ קלות, מבין שהזמן לא עוצר בשביל אף אחד מאיתנו. אני חייב להחזיר את עצמי לאיזון, להחזיר אותנו למציאות – גם אם זה אומר להעמיד פנים לרגע שהלב שלי לא ממש מנסה להתפוצץ מהחזה.

אני מכבה את הסיגריה ומרגיש את טעם העשן עדיין מרחף באוויר מסביבי.
זה לא באמת עוזר, אבל לפחות זה מסיח את דעתי לשנייה אחת מכל הסערה הזאת.
אני יודע שאני צריך להתעשת, להחזיר לעצמי את האיזון, להעמיד פנים שהכול בסדר – אפילו כשכל מה שאני מרגיש זה כאוס.