קמפיין כפול // הושלם

11

כשאיאן הוביל אותי לרחבת הריקודים, המוזיקה שסביבנו כאילו נעלמה לרקע, והנוכחות שלו הפכה לכל מה שהייתי מסוגלת להרגיש.

האנשים הפכו לצללים מטושטשים, והיד הגדולה והחמה שלו, שאחזה בשלי, גרמה לכל שאר התחושות להתעמעם. זה לא היה אותו איאן שאני רגילה לראות במשרד, הדמות הקרירה והמוקפדת.
הלילה הוא היה קרוב יותר, נינוח יותר, והקרירות המוכרת שלו כאילו נמסה.

הוא הביט בי, עם אותו חיוך מתגרה בזווית פיו, זה שתמיד הצליח לגרום לי לגלגל עיניים. "בכנות, לא חשבתי שתיכנעי כל כך בקלות לתחפושת הזו," הוא אמר בקולו הרגוע, אבל הטון שלו היה חד, מלא בציניות האופיינית.

נשמתי עמוק, מנסה להשיב בעוקצנות משלי. "לא חשבתי שתיהנה מהחג עד כדי כך שתתאמץ להיראות כמו מלך ויקטוריאני. איך זה מסתדר עם כל גישת ה'אני-לעולם-לא-מתאמץ' שלך?"

צחוקו היה עמוק, כמעט רך, מה שהפתיע אותי מעט. "אולי אני פשוט יודע להשתחרר מדי פעם," הוא אמר, עיניו הירוקות ננעצות בשלי, והמשיכה המתגרה בקולו לא נעלמה.

הרמתי גבה, בוחנת אותו. "אני לא קונה את זה. שחרור זה לא משהו שאתה טוב בו."

הוא צחק שוב, החיוך שלו הפך רחב יותר, כמעט חצי מסתורי. "את פשוט לא מכירה אותי מספיק טוב," הוא ענה, קולו קרוב יותר עכשיו כשהוא הוביל אותי בעדינות לתוך הקצב של המוזיקה. "אבל אולי הלילה תגלי משהו חדש."

רקדנו, ובתחילה התנועות שלנו היו מהוססות, כמעט מגושמות, אבל תוך רגע מצאנו את הקצב המשותף. הקרבה אליו גרמה לי להרגיש מבולבלת, לא בטוחה אם אני באמת רוצה את זה או אם אני פשוט נסחפת לתוך המוזיקה והאווירה.

"אז מה קרה לך, ליזי? מאז מתי את בעניין של תחפושות פיראטיות סקסיות?" הוא שאל, עיניו ירוקות בוהקות בעוקצנות מוכרת.

המילים שלו היכו בי כמו גל פתאומי, משאירות אותי חסרת מילים לרגע.
הוא באמת התכוון לזה? אני נראית סקסית בעיניו, או שהוא סתם משחק עם המילים כמו תמיד?
אולי זו רק התחפושת המטופשת שגרמה לו להרגיש פתאום נינוח לזרוק כאלו הערות.

הראש שלי הסתחרר, הגוף שלי כמעט איבד שיווי משקל, וברגע אחד מצאתי את עצמי נצמדת אליו יותר מדי.
היד שלו נחתה על מותניי בחוזקה, מחזירה אותי לקרקע, אבל הלב שלי? הוא פעל בקצב משלו, מהיר מדי, לא מסודר. ניסיתי לנשוך את שפתי, לאסוף את עצמי, להחזיר לעצמי את הביטחון והשליטה בשיחה.

"מאז שאני נותנת לקתרין לשכנע אותי בדברים שלא באמת מעניינים אותי," עניתי, מגלגלת עיניים בחזרה. "ולך מה קרה? מה הסיפור שלך והאלווין?"

הוא קרץ. "תמיד הייתי בקטע. רק שלא חשבתי שתביני."

"אתה כנראה צודק," אמרתי, נושפת קלות, מנסה להתמקד במוזיקה במקום בתחושת הבלבול שהלכה והתגברה בי.

אבל הוא לא נתן לי להתרחק מהשיחה. "אולי תפסיקי קצת להיות לחוצה, ליזי," הוא אמר, קולו נישא מעל המוזיקה. "זה טוב לפעמים לא לקחת הכל כל כך ברצינות."

הבטתי בו, מנסה להבין אם הוא מתגרה בי או באמת מתכוון למה שהוא אומר.
משהו במבט שלו – אותו מבט שאני רגילה לראות במשרד, עכשיו עטוף באווירת המסיבה – גרם לי להרגיש לא בטוחה כמו בדרך כלל.

"קל לך להגיד," עניתי בתגובה בקרירות. "אני צריכה את השליטה בידיים שלי." אמרתי וזה לא היה שקר.
אפילו הסיטואציה פה איתו ברחבת הריקודים, הקרבה הזאת, הדרך שבה הוא מוביל אותי, לוקח לי את כל השליטה, מוציא אותי מאזור הנוחות שלי, זה קשה לי.

הוא חייך, והפעם היה במבט שלו משהו חם יותר, רך יותר. "ואולי דווקא הלילה את לא חייבת להיות בשליטה."

המילים שלו נתקעו בי לרגע.
איאן תמיד היה מישהו שהציק לי במשרד, מישהו שידע בדיוק איך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי להטריף אותי. אבל הלילה הזה? היה משהו אחר בנוכחות שלו. משהו שגרם לי להרגיש שאני לא צריכה להתרחק.

"אני לא טובה ב'לשחרר'," אמרתי לבסוף, מודה במשהו שלא תכננתי להודות בו.

הוא חייך חיוך קטן, מין הבנה שקטה עברה בין שנינו.
הוא מושך אותי קצת יותר קרוב אליו, התנועות שלנו כבר הפכו לטבעיות יותר. "אז אולי הגיע הזמן ללמוד."

התחלנו לרקוד קרוב יותר, התנועות שלנו הפכו טבעיות יותר, כאילו משהו חבוי נשבר לרגע.
ואז קתרין, כמובן, הייתה חייבת להתפרץ עם רעיון חדש, קופצת עם צ'ייסרים ביד וגוררת אותנו לכיוון הבר.

האלכוהול זרם כמו נהר בלתי פוסק.
צ'ייסר אחרי צ'ייסר, קוקטיילים, ומיליון משקאות צבעוניים שגרמו לי להרגיש שהעולם סביבי קצת מטושטש.
האחיזה שלי במציאות התחילה להתרופף, אבל איכשהו הרגשתי קלילה יותר, חסרת עכבות.

האורות המהבהבים באולם המסיבה הפכו את הכל לרך, מעורפל, והתחושה שכולנו רוקדים על ענן עבה של תחפושות וצחוק מתגלגל הפכה לרגע כל מה שהכרתי למרוחק יותר.
הייתי אמיצה יותר מהרגיל. אולי זה היה האלכוהול, אולי זה היה המתח שהצטבר בתוכי שהשתחרר במנה אחת יותר מדי של משקה וריקודים.
אבל אז הגיעה ההכרזה על החלק ה"אומנותי" של המסיבה – מבוך האימה.

אימה. המילה לבדה גרמה לי לרצות לברוח.
אף פעם לא הסתדרתי עם הדברים האלה. כל מה שכלל חושך, צרחות, או דמויות מזויפות של רוצחים שרצים אחרי גרם לי לצמרמורת.
אבל קתרין, כמובן, הייתה בדיוק הפוך ממני.

"אוי, זה יהיה כל כך כיף!" היא צעקה כשהיא שילבה את ידיה שלנו בצדדיה, גוררת את איאן ואותי לעבר המבוך. "אנחנו חייבים להיכנס!"

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב..." התחלתי לומר, אבל קתרין הייתה נחושה. "אליזבת', תני לאימה להשתלט, זה כל מהות היום!"

איאן, מהצד השני שלה, רק חייך חיוך חצי-משועשע. "לא תכננתי להיבהל כל כך הלילה," הוא מלמל, אבל לא ניסה לעצור אותה.
ואני? אני נשארתי תקועה באמצע, חצי שיכורה, חצי מבולבלת, תוהה איך לעזאזל הגעתי למצב הזה.