קמפיין כפול // הושלם

41

-איאן-

כשהמונית עוצרת מול אולם הכנסים, אני לא יכול שלא להתרשם מהגודל והיוקרה של המקום.
הבניין עצמו הוא מופת של אדריכלות מודרנית: קירות זכוכית ענקיים משקפים את השמיים הכחולים, ושלטים דיגיטליים מהבהבים עם לוגו החברה, מבשרים על האירוע הגדול שמתרחש בפנים.
אנשים בלבוש רשמי מציפים את הכניסה, כולם נראים עסוקים וחשובים, עם תגי שם שתלויים על צווארם וניידים שלא עוזבים את כף ידם.

אני מגניב מבט לעבר ליזי.
היא נראית מהממת, כמו תמיד, עיניה החומות סוקרות את המקום בתשומת לב. היא נראית בטוחה בעצמה, אבל אני יכול לראות את הדרך שבה היא משחקת בקצוות השיער שלה– סימן שהיא לחוצה.

"את מוכנה?" אני שואל, מנסה לשמור על הקול שלי יציב, למרות שגם אני מרגיש את העצבים משתוללים בתוכי.

היא לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת חיוך קטן, חצי אמיתי, חצי מזויף. "מוכנה מתמיד," היא עונה, ומתחילה לפסוע לעבר הכניסה, נעלי העקב שלה נוקשות קלות על הרצפה.

אנחנו נכנסים ביחד, והאולם פשוט עוצר נשימה.
הכל כל כך חדשני ומרהיב, עם מסכי לד ענקיים שמקרינים מצגות צבעוניות ושלטים שמובילים את הדרך לאזורים השונים.
הבופה הענק נמצא בצד אחד של האולם, עמוס במגשי מאפים טריים, סלטים צבעוניים, וכל סוג של קפה שניתן לדמיין.

אני מבחין איך אנשים עוצרים להסתכל על ליזי כשהיא חולפת לידם.
זה תמיד ככה איתה, בכל מקום שהיא תלך אנשים מסתכלים. היא משדרת ביטחון כזה, מין נוכחות שממלאת את החדר.

"לאן עכשיו?" היא שואלת, עיניה מביטות על עשרות השלטים שמכוונים לכל כיוון אפשרי.

אני סורק את האולם במהירות, מחפש את הדוכן של נקסה. "בואי," אני אומר, מניח יד קלילה על גבה כדי להוביל אותה. "הדוכן שלנו שם, ליד הבמה המרכזית."

היא לא מתנגדת למגע שלי, אבל אני מרגיש את כתפייה מתקשות.

כשאנחנו מתקרבים לדוכן, אני רואה את אנשי נקסה עומדים סביבו, מחלקים פליירים ומדברים עם האורחים. המסכים מאחוריהם מקרינים גרפיקה מרשימה של המוצר החדש שלהם.

אנחנו בקושי מספיקים להתמקם ליד הדוכן של נקסה, כשלפתע קרלי מגיחה משום מקום, עיניה בורקות מהתרגשות. "היי, אתם כאן!" היא אומרת, מחייכת אלינו. "תקשיבו, תתארגנו מהר. ההצגה שלכם בשעה עשר וחצי בדיוק."

ליזי ואני מחליפים מבטים. "חצי שעה קלילה," קרלי ממשיכה, מתופפת בעדינות על המסמכים שבידה. "תעבירו את המצגת בחינניות, וזהו. קל, נכון?"

אני בולע את הגוש הקטן הזה בגרון, מנסה להיראות משוחרר. "ברור," אני עונה בקול קליל, למרות שהבטן שלי מתהפכת.

ליזי מהנהנת, עיניה מציצות אליי לרגע, כאילו מנסות למצוא ביטחון כלשהו בעיניים שלי. אני לא בטוח אם אני מצליח להעניק לה את זה.
אני מחזיר לליזי מבט, מנסה לשדר ביטחון גם אם הלב שלי דופק במהירות.

אנחנו מסתדרים מול הדוכן של נקסה, נושמים עמוק. האולם הגדול מסביבנו מלא באנשים, קולות של שיחות מהדהדים מכל עבר. מסכים מרצדים, לוגואים מסתובבים, וטכנולוגיה מתקדמת מוצגת כאילו זו תערוכה של העתיד. הכול זוהר ומוקפד, וזה משדר את התחושה שהכול חייב להיות מושלם.

קרלי ממשיכה להתרוצץ סביבנו, מעודדת ומזרימה אנרגיה. היא לא מודעת לסערות שמתחת לפני השטח, לא מבינה כמה אנחנו תלויים בכך שהמצגת הזאת תעבור חלק.
אני עובר בראשי על כל מה שאנחנו עומדים להציג, מסדר את המילים, מתפלל שאף אחד לא יקלוט את הידיים שלי, שמתהדקות ונדמות יותר מדי נוקשות.

"זה הזמן שלכם להבריק," קרלי אומרת, עיניה זורחות. "כולם מחכים לזה."

אני תופס את מבטה של ליזי ומנסה לעלות חיוך קטן על פניי. "אנחנו מוכנים," אני אומר, מנסה לעודד לא רק אותה, אלא גם את עצמי.

היא לוקחת נשימה עמוקה, כאילו שואבת כוח מאיפשהו בפנים. "כן," היא עונה, והקול שלה נשמע יציב, למרות שאני רואה את הלחץ שמתחבא שם.

לפני שאנחנו פונים לעבר הבמה המרכזית, היא תופסת את קצה השמלה השחורה שלה ומשחררת נשיפה קצרה.

אני מתקרב אליה, נוגע בעדינות בכתף שלה. "את הולכת להיות מדהימה," אני אומר, והעיניים שלנו נפגשות לרגע.

היא מחייכת חיוך קטן ומסוים, והזמן כאילו עוצר לשנייה, רק כדי לשוב לנוע שוב.

המסכים מאחורינו נדלקים בצבעים מסנוורים, ומציגים את לוגו נקסה בגאווה.
אנחנו נעמדים על הבמה, והעיניים שלי לא עוזבות את ליזי לרגע.
אני מביט בה כמו אידיוט מאוהב, לא מסוגל להסתיר את ההערצה שאני מרגיש כרגע.
היא לוקחת את המיקרופון לידיה הקטנות, לוקחת נשימה עמוקה, ואז מתחילה לדבר. הקול שלה יציב, מלא ביטחון, כאילו היא נולדה לרגע הזה.
אני לא מבין איך היא עושה את זה – איך היא מצליחה לשדר כריזמה כל כך עוצמתית ולגרום לכל העיניים בחדר להיות עליה.

הבמה נראית ענקית, עצומה, אבל ליזי מצליחה למלא אותה. היא אולי קטנה פיזית, אבל ברגע שהיא פותחת את הפה, ברגע שהיא מתחילה להציג את החומר כאילו היא כתבה את הספר על זה, כל החדר עוצר ומקשיב.
כל משפט שיוצא לה מהפה מתוזמן בדיוק מושלם, הקהל מרותק לכל מילה, לכל תנועה קטנה שלה. היא שולטת בזה. לחלוטין.

אני יודע כמה זה דרש ממנה. כל החזרות, כל הלילות ללא שינה שבהם היא דאגה שהכול יהיה מושלם. אני יודע את כל המחשבות, את כל הספקות שהיא לחמה בהם כדי להוכיח לעצמה ולכולם שהיא מסוגלת.
אבל כאן, על הבמה הזאת, היא לא מראה אף סימן לחולשה. היא חזקה, כריזמטית, והיא כובשת את כולם.

אני מרגיש איך הלב שלי דופק במהירות, גם בגלל ההתרגשות, גם בגלל הגאווה.
היא מדהימה אותי כל פעם מחדש. ואני לא יכול להסתיר את זה – איך אני נמשך אליה, איך אני פשוט... גאה בה.
לא רק על מה שהיא משיגה פה, אלא על איך היא עושה את זה. על האומץ שלה. על האופן שבו היא זוהרת למרות כל הפחדים והספקות.

ואז היא מביטה לרגע לעברי, ואני יודע שהיא תפסה אותי בוהה בה. אני לא מנסה להסתיר את זה. לא הפעם.
אני רוצה שהיא תראה כמה אני מעריץ אותה.
היא בתגובה, מחייכת חיוך קטן, רך, והוא מדביק אותי ומתפשט על הפנים שלי מבלי שאוכל לשלוט בזה.