קמפיין כפול

17

אני יושבת בבית הקפה הקטן, והבניין הגבוה של המשרד שלי מציץ מבעד לחלון, כאילו מזכיר לי שאני לא באמת חופשייה, גם כשאני לא שם.

אמא שלי לצידי, יושבת בכיסא הגלגלים הישן שלה, מתעסקת לאט עם הכריך, כאילו לא בטוחה מה לעשות איתו.
הידיים שלה רועדות קלות, העיניים החומות שלה בוהות במשהו רחוק, והלב שלי מתכווץ כל פעם מחדש כשאני מביטה בה.

על השולחן מולי הלפטופ פתוח, עמוס באלפי מיילים שלא נקראו—רובם מאיאן, כמובן. הוא לא מרפה ממני אפילו לרגע.
כל הודעה שלו מתחילה באותה המילה—"דחוף"—כאילו העולם עומד לקרוס אם לא אענה תוך דקות.
אבל אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו. יש רגעים שבהם העבודה פשוט לא יכולה להיות הדבר החשוב ביותר. עכשיו זה הרגע הזה.

מריה, האחות מבית החולים, התקשרה אתמול וסיפרה שאמא שלי שאלה על "הבחורה עם המאפינס". זה היה כמו מכה בלב.
היא זכרה משהו.
אני לא יודעת איך זה קרה, אבל זה הפעיל אצלי כפתור שגרם לי לרצות להיות איתה.
הרבה זמן לא ביקרתי את אמא שלי, לא בגלל שלא רציתי, אלא כי פשוט לא יכולתי נפשית.
לראות אותה ככה, מתדרדרת לאט, שוכחת מי היא, מי אני, איפה היא בכלל.
אבל היום, אחרי מה שמריה אמרה, הבנתי שאנחנו חייבות לחדש את הקשר. החלטתי להוציא אותה מהבית חולים לסיבוב קצר.

"את מאוד יפה," אמא שלי אומרת פתאום, הקול שלה רך ומלא בחום שלא שמעתי מזה זמן רב.
היא מושיטה את ידה ומלטפת את שיערי בעדינות.

אני בולעת את הרוק, מרגישה את העיניים שלי מתמלאות בדמעות שלא יכולתי לעצור. "תודה," אני לוחשת, מחייכת חיוך קטן. "קיבלתי את זה ממך, אמא."

היא מחייכת שוב, ואני מרגישה לרגע את הקשר בינינו. הרגעים הקטנים האלה של חיבור, רגעים נדירים כל כך, שאני יודעת שיעלמו עוד מעט, אבל אני נצמדת אליהם. נצמדת לרגע שהיא עדיין כאן איתי, באמת כאן.

הטלפון שלי רוטט שוב. הודעה נוספת מאיאן. כמובן,
עוד פעם "דחוף".

אני מניחה את הטלפון בצד, מתעלמת מהלחץ שלא מרפה. איך אני יכולה לחשוב על עבודה כשאני כאן עם אמא שלי?

אני מביטה בה שוב, כשהיא משחקת עם הכריך ואני מנסה להדחיק את המחשבות על העבודה, על המיילים שממתינים. כל מה שאני רוצה זה להיות כאן איתה, ברגע הזה, ולהתנתק מהכל.
אני יודעת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן, ואני צריכה לנצל כל דקה.

היא ממשיכה לחייך אליי, מבט פשוט וחם, ואני מרגישה את הכובד על כתפיי נמס מעט.
הפגישות האלו איתה תמיד קשות, תמיד ממלאות אותי בתחושה של אובדן, של חוסר אונים. אבל ברגע הזה, אני מבינה כמה הייתי צריכה את זה.
כמה היא הייתה צריכה את זה.

"אני אוהבת לצאת החוצה," היא אומרת בשקט, המילים כמו נשפכות מפיה ואני מרגישה איך משהו מתרכך בתוכי.