קמפיין כפול // הושלם

3

שבע וחצי בבוקר, ואני כבר במשרד.
קרני השמש הראשונות בקושי מפלסות את דרכן פנימה דרך חלונות הענק, והבניין המונומנטלי הזה עטוף בקרירות של בוקר שמשום מה גורמת לי לנשום קצת יותר עמוק. אבל זה שקט מדי. השקט המוגזם הזה שלפני הסערה, שגורם לכל פעימת הלב שלי להישמע לי בתוך הראש.

הלוואי שיכולתי להגיד שאני כאן כדי לתקתק עבודה, אבל המחשבה על העבודה הצמודה עם איאן פשוט לא מניחה לי. האצבעות שלי זזות על המקלדת מתוך אינסטינקט, שולחות מיילים שהמוח שלי בכלל לא קורא. אני מנסה להתרכז בנתונים שעל המסך, אבל כל רעש קטן במסדרון - אפילו הזמזום של מכונת הצילום - גורם לי לקפוא. כל פעם שאני שומעת משהו, הלב שלי מחסיר פעימה, בטוח שזה הוא.

אני דרוכה, לחוצה, והכי מבאס זה שאני יודעת בדיוק למה.
אני לא יכולה לשקר לעצמי יותר. זה הוא.
זה המתח מהנוכחות שלו, מכל מה שהוא מייצג, ומאיך שהוא גרם לי להרגיש אתמול במשרד שלו כשהוא אמר שהוא אף פעם לא מוותר.

ההמתנה שלי לא אורכת זמן רב.

"נו, ליזי," הקול שלו חותך פתאום את השקט בפתח המשרד שלי, בדיוק כשאני שקועה במייל קריטי לאחד השותפים. הקול הרגוע שלו ספוג באותו גוון התגרות מוכר שגורם לי לרצות לשבור משהו.
הוא נשען בנינוחות על משקוף הדלת, כאילו עולמו מושלם והוא רק מחפש דרך יצירתית להפוך את שלי לבלתי נסבל.

האצבעות שלי קופאות על המקלדת.
הוא חייב להופיע בדיוק כשאני מנסה להפגין ריכוז שיא.

"אליזבת," אני מתקנת אותו מיד, בלי להסיט את המבט מהמסך. זה אינסטינקט של הגנה עצמית, ניסיון נואש לשמור על שליטה בשיחה שבה אני תמיד מרגישה בנחיתות.

"אליזבת," הוא חוזר אחריי, מדגיש כל הברה במבטא מזויף ומתנשא. כאילו אפילו השם שלי הוא עוד צעצוע בתיבת המשחקים שלו. "אז מה, אנחנו מתקדמים? יש לנו ישיבת צוות בעוד שעה. את בטוחה שאת מוכנה, או שאת צריכה עוד כמה דקות של ריכוז מול המסך?"

אני מרימה את המבט לאט, לוקחת שבריר שנייה כדי לוודא שהפנים שלי לא מסגירות את העצבים שרוקדים לי מתחת לעור. הוא עומד שם, גבוה ומעצבן, נשען על המשקוף עם חיוך שחצני. השיער הגלי והכהה שלו נראה מושלם מדי, כאילו הוא השקיע בו בדיוק חמש דקות של "התעוררתי ככה" מכוון. הוא משדר נונשלנטיות מוחלטת, וזה מרתיח.

"אני מוכנה," אני עונה בקור.

אני יודעת שהוא קלט את אי הנוחות שלי. הרי כל הסיטואציה הזאת היא מגרש המשחקים שלו, אבל אין סיכוי שאני נותנת לו את הסיפוק שבצפייה בי נשברת. אני שומרת על הבעה קרה, אדישה כמעט.

החיוך הקטן שלו מתרחב. "ברור שאת מוכנה, ליזי. רק רציתי לוודא."

הוא מתקרב לכיסא שלי, והוא פשוט גבוה. תמיד גבוה מדי. הנוכחות הפיזית שלו משתלטת על המרחב שלי, כאילו הוא עומד מעליי גם כשהוא סתם ניצב שם בלי לזוז. העיניים הירוקות שלו בוהקות כמו חידה שאין לי שום כוונה לפתור, אבל מה שבאמת מרתיח אותי? זה שהוא יודע בדיוק איזה אפקט יש לו עליי. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, וזה הדבר האחרון שאני צריכה כרגע.