קמפיין כפול

3

ביום למחרת, הגעתי למשרד מוקדם מהרגיל.
השמש עדיין לא חדרה דרך החלונות הגבוהים של הבניין, והאוויר הקריר של הבוקר עטף אותי ברוגע רגעי.
זה היה שקט מדי. המסדרונות הריקים והשקט המוגזם הפכו כל צעד שלי להד, מהדהד בקירות ומכריז על נוכחותי. הלב שלי פעם קצת מהר יותר מבדרך כלל.
המחשבה על העבודה הצמודה עם איאן לא הניחה לי לרגע.

אצבעותיי רקדו במהירות על המקלדת, מנסות לשלוח מיילים בזה אחר זה, להעסיק את המוח בעבודה שגרתית כדי לא להתמקד במחשבות המטרידות. אבל זה לא עבד. בכל פעם ששמעתי צעדים במסדרון, הלב שלי החסיר פעימה, כאילו כל צליל קטן מבשר על בואו.
המתח היה מוחשי. הייתי דרוכה, לחוצה, ואפילו שאני לא רציתי להודות בזה בפני עצמי, ידעתי בדיוק למה - זה היה איאן.

ההמתנה לא ארכה זמן רב.

"נו, ליזי," הקול שלו נשמע פתאום מפתח המשרד שלי, בדיוק כשהייתי שקועה במייל חשוב לאחד השותפים בפרויקט.
הקול הרגוע שלו היה מלא באותו גוון התגרות מוכר. הוא נשען בנינוחות על משקוף הדלת, כאילו עולמו בסדר גמור והוא יודע בדיוק איך להפוך את עולמי לבלתי נסבל.

ידי קפאה על המקלדת לשנייה.
"כמובן," חשבתי לעצמי, כמובן שהוא חייב להגיע בדיוק כשאני מנסה להתמקד.

"אליזבת'," תיקנתי אותו מיד, מבלי אפילו להרים את עיניי מהמחשב. זה היה אינסטינקט, כמו ניסיון נואש לשמור על שליטה בשיחה, גם כשאני יודעת שזה קרב שאני לעולם לא אנצח בו.

"אליזבת'," הוא חזר אחריי, מדגיש את השם במבטא מזויף, כמעט בזלזול. כאילו אפילו השם שלי הוא עוד משחק בשבילו. "אז מה, אנחנו מתקדמים? יש לנו פגישה עם הצוות בעוד שעה. את בטוחה שאת מוכנה?" קולו היה רגוע מדי, כמו תמיד, אבל היה בו משהו שגרם לי לחשוב שהוא כל הזמן מחכה שאכשל.

הרמתי מבט לאט.
לקחתי רגע כדי לנסות לא לאבד את העשתונות.
הוא עמד שם, גבוה, נשען על הדלת, עיניו הירוקות הבריקו בחיוך מתגרה. השיער הגלי-כהה שלו נראה כאילו השקיע בו בדיוק את הזמן הנכון, כאילו הוא לא התאמץ אפילו לרגע. משדר נונשלנטיות מוחלטת.

"אני מוכנה," השבתי בקור, מרגישה איך כל מילה מתגלגלת ממני עם מאמץ.

ידעתי שהוא קלט את אי-הנוחות שלי, כי כל הסיטואציה הזו הייתה מגרש המשחקים שלו. אבל אני לא הולכת לתת לו את הסיפוק לראות את זה.

החיוך הקטן שלו התרחב. "ברור שאת מוכנה, ליזי. רק רציתי לוודא."

הוא התקרב לכיסא שלי, הוא היה גבוה מדי.
תמיד גבוה מדי, כאילו הנוכחות הפיזית שלו כל הזמן עמדה מעליי, גם כשהוא עמד פשוט שם, ללא תזוזה.
עיניו הירוקות, הבורקות הללו, נראו כמו חידה שאני לעולם לא אצליח לפתור. אבל מה שהציק לי יותר מכל זה העובדה שהוא ידע את זה.