קמפיין כפול // הושלם

51

המשרד כבר היה מלא באנשים כשהגענו, ואנרגיית הבוקר זרמה בחלל כמו גל שמזכיר שגרה.
קולות של טלפונים מצלצלים, מקלדות מתקתקות בקצב מהיר, וצחוק קל שחמק מהמטבחון מילאו את האוויר.

החזקתי את התיק קרוב אליי, מנסה להתקדם בשקט לעבר המשרד שלי, להתחמק מכל אינטראקציה לא נחוצה. אבל, כמובן, בדיוק אז שלבי, המזכירה הכי חטטנית של אנטוניו, הופיעה, כאילו היא אורבת להזדמנות.

"תראו מי חזר!" היא הכריזה בקול רם מדי, חוצה את המסדרון בנעלי העקב שלה, שפוגעות ברצפה כמו תזכורת שהיא בשליטה. עיניה נצצו כשהביטה באיאן.

"איך הייתה מילאנו? שמעתי שעשיתם חיל שם."

איאן עצר במקומו, כאילו ידע שהיא בדרך אליו.
הוא חייך את החיוך הזה שלו, הקטן והמסתורי, שכבר הפך לחתימה אישית.

"מה ששמעת כנראה נכון," הוא ענה בנונשלנטיות מושלמת, שולף כרטיס ביקור מהכיס שלו ומסובב אותו בין אצבעותיו. הוא נראה נינוח מדי, כאילו זאת לא שיחת ה'ברוך הבא' החמישית שהוא מנהל הבוקר.

אני ממשיכה ללכת, נחושה להגיע למשרד שלי, אבל האופן שבו שלבי נדחפת לתוך השיחה חוסם לי את הדרך.
היא מתקרבת אליו, עומדת קרוב מדי, מצמצמת את המרחק ביניהם כאילו זה לא מביך בכלל.

"נו, אבל באמת, איך היה?" היא שואלת בקול שמוגזם בכמה רמות יותר מדי. "לקוחות נוצצים? מסיבות? ספר לי הכל."

איאן, כמובן, נשאר רגוע לחלוטין. "האמת," הוא מתחיל, קולו חלק, כמעט מתגרה, "זה היה הרבה עבודה. פחות זוהר ממה שאת מדמיינת."

"כן, בטח," היא מגיבה, מגלגלת עיניים כאילו היא יודעת טוב יותר. "אני בטוחה שמצאת זמן ליהנות. בכל זאת, זו מילאנו. אי אפשר להחמיץ הזדמנויות בעיר כזאת."

אני מתקרבת עוד צעד, משכנעת את עצמי לא להקשיב יותר מדי, אבל החיוך הזחוח של איאן יחד עם הדרך שבה שלבי מחייכת כאילו היא בת 16 והוא מלך הכיתה... זה מעצבן יותר ממה שחשבתי שיהיה.

"האמת, אני נהניתי בעיקר מהעבודה," הוא אומר והעיניים הירוקות שלו חמקו לרגע לעברי.
מבט חטוף, קצר מדי, אבל כזה ששלח גל חום לאורך עמוד השדרה שלי.

הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

אני כמעט מגיעה לדלת המשרד שלי, אבל כמובן, הם עומדים בדיוק שם, חוסמים את הדרך כאילו זה המקום המושלם להתמקם בו.
אני עוצרת לשבריר שנייה, מתחבטת בין להמשיך הלאה לבין להקשיב – לא מתוך כוונה ברורה, אלא מתוך אותו דחף בלתי נשלט של סקרנות.
אני פותחת את הדלת בתנועה מדודה, לאט מספיק כדי להיראות טבעית, ומשאירה אותה פתוחה בדיוק לרווח שמספיק לשמוע. כאילו במקרה, כמובן. לגמרי במקרה.

"את לא מסכימה, אליזבת?" שלבי פתאום מסובבת את ראשה לעברי, עיניה מלאות סקרנות.

"מסכימה למה?" אני שואלת, כאילו הייתי כל כך שקועה בעבודה שלי שלא שמתי לב למה שהיא אמרה.