קמפיין כפול

20

אני יושבת בחדר הישיבות, מימיני אלכס, הנציג של נקסה, שמגיע לפקח על ההתקדמות שלנו לקראת הצגת שלב א׳ של הקמפיין מחר.
מצד שמאל שלי, איאן כמובן, שמשעין את ידו על השולחן ומפנה מבט קריר ומקצועי אל עבר המצגת שעל המסך.

כבר חצי שעה שאלכס מדבר עם איאן, שנראה רגוע ובשליטה מוחלטת ורק אני מרגישה איך האוויר בחדר נהיה כבד יותר ויותר עם כל שנייה שעוברת.

אחרי סוף שבוע ארוך שבו ביליתי בפיג'מה ולא הפסקתי לחשוב על הרגע בבית החולים – איך איאן, בטרנינג הפשוט שלו, קרא לי 'ליזי שלי' – אני מבינה שמשהו בי השתנה ואני חייבת להחזיר את איאן המוכר, המקניט והמרגיז, אל מסלול. להחזיר את הדברים לקדמותם.

אבל עכשיו כשאני יושבת לידו, מוקפת במחשבים, מסמכים מפוזרים על השולחן, אני בקושי מצליחה להתרכז בתוכנית השיווק שלנו.

המילים של איאן זורמות לידי, מדבר על מספרים ונתונים כאילו זה הדבר היחיד שמעסיק אותו בעולם, ואני בקושי מצליחה להתרכז.
אני יודעת שמה שקורה כאן עכשיו הוא חשוב, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הרגעים הקטנים בסוף השבוע -  איך הוא היה כל כך רך ואמיתי, משהו שלא ציפיתי לו.

איאן רוכן קדימה, מציג נתונים חדשים, מדבר בשלווה על הלקוחות ועל הפוטנציאל של הקמפיין.
אבל המילים שלו חולפות ליד האוזן שלי.
כל מה שאני רואה זה איך הוא התנהג בעדינות עם אמא שלי, ושוב ושוב איך הוא אמר את המילים האלו - "ליזי שלי" וזה נשמע כל כך קרוב ואישי.
משהו בי נלחם להתנער מהמחשבה, אבל אני פשוט לא מצליחה.

״מה דעתך על החלק הזה?" הוא שואל, בקול שקט וענייני, עיניו הירוקות ממוקדות במסך שלפנינו.
אני שומעת את השאלה, אבל המוח שלי עדיין במקום אחר, עדיין מרחף באותם רגעים שלא מפסיקים לרדוף אותי.

"זה נראה טוב," אני עונה בחטף, מנסה להחזיר את עצמי להווה. "אולי כדאי להדגיש את היתרונות הטכנולוגיים כאן."

הוא מהנהן, והעיניים שלו נשארות ממוקדות בי עוד רגע אחד ארוך, כאילו הוא יודע שאני לא באמת כאן.
אבל הוא לא שואל, לא לוחץ, רק מחייך חצי חיוך קטן, וזה גורם לי לרצות לספר לו. לשחרר את כל מה שמעסיק אותי.
אבל לא עכשיו. עכשיו זה לא הזמן לזה.

איאן ואלכס ממשיכים לדון.
מדי פעם אני מצליחה אפילו להגיב, מנסה להחזיר את התשומת לב שלי לקמפיין, אבל המוח שלי לא היה בישיבה.
אני מרגישה איך הדופק שלי מואץ ואני לא מצליחה להשתחרר מהלחץ שאוחז בי מאז סוף השבוע האחרון. בלי לשים לב, אני מתחילה לשחק בקווצת שיער שמחליקה מהצד. מסובבת אותה סביב האצבע שלי, שוב ושוב, לועסת את קצוות השיער בניסיון להרגיע את העצבים.
כל מה שעובר לי בראש - זה כמה אני רוצה לשאול אותו מה הוא חושב על מה שקרה בבית החולים, על מה שראה.