קמפיין כפול

44

אני יושבת על קצה המיטה, כוססת ציפורניים בלי לשים לב, ומנסה להתעלם מהעובדה שהלב שלי דופק בקצב מטורף.
המחשב הנייד מונח מולי ואני מרותקת למסך, מחכה למייל מאנטוניו. זה אולי רק רבע שעה של המתנה, אבל מרגיש כמו נצח.

אני לוחצת ריענון כל שתי דקות, כאילו זה יגרום לו להופיע מהר יותר. זה מגוחך, אבל אני לא יכולה להפסיק. הכול תלוי במייל הזה - האם אוכל לתפוס את הטיסה הבאה הביתה ולהיות שם בשביל אמא שלי, או שאיאלץ להישאר כאן, רחוקה מכל מה שחשוב לי.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להירגע, אבל זה חסר סיכוי. המתח עושה לי פרפרים בבטן, וכל צליל מהמחשב גורם לי לקפוץ כאילו זה סוף סוף זה.

"לא יישארו לך ציפורניים בסוף," איאן אומר, מושך אותי מהבהייה המתוחה במסך. אני מרימה אליו מבט, מופתעת קצת שהוא שם לב.

"אני פשוט מחכה למייל מאנטוניו," אני ממלמלת, נושכת שוב את קצה הציפורן רק כדי להפסיק כשאני רואה את המבט המשועשע שלו.

"את זה אני קולט," הוא מחייך, ונשען על הקיר. "אבל את יודעת, בהייה במיילים לא גורמת להם להגיע יותר מהר."

"כן, תודה על החידוד," אני מחזירה לו בטון יבש, אבל בתוכי אני מודה לו קצת על השבירה הקלה של המתח.

הוא מתקרב אליי, מתיישב לידי על המיטה.
זאת הפעם הראשונה בטיול הזה שהוא מרשה לעצמו לשבת קרוב כל כך, על המיטה שלי, ואני לא יכולה שלא לשים לב איך המרחב האישי שלי פתאום מרגיש קטן יותר.

הוא יושב כל כך קרוב שאני יכולה להרגיש את החום שנפלט ממנו, והלב שלי דופק כמו משוגע.
העיניים הירוקות שלו, מלאות בדאגה אבל גם במשהו נוסף שאני לא מצליחה לפענח, מחפשות את המבט שלי.

"זה יהיה בסדר," הוא אומר בשקט, קולו רגוע, אבל כל כך מלא כנות שזה גורם לי להרים אליו את המבט.

אני מוצאת את עצמי בוהה בו, באמת בוהה בו, כאילו בפעם הראשונה.
השיער הכהה שלו פרוע קלות ועיניו הירוקות בוהקות מתחת לקו ריסים יפיפה.
קו הלסת שלו נוקשה, אך יש רכות במבט שלו, איזו חמימות שמחלחלת עמוק יותר מהציפוי המחוספס שהוא מציג בדרך כלל.
הכתפיים הרחבות שלו מקרינות ביטחון, כאילו כל דבר בעולם יהיה בסדר אם רק אהיה קרובה אליו.
הדרך שבה הוא יושב לידי, קרוב כל כך, מרגישה טבעית להפליא, כאילו תמיד היינו אמורים להיות כך. כל ניואנס בתנועותיו מושך אותי אליו, והרצון הזה... הרצון להיות קרובה יותר, לגעת בו, להרגיש לרגע את החום שלו, מתגבר בתוכי, מפתיע אותי בעוצמתו.
זה בוער בי, כל מה שאני רוצה זה לשבור את המרחק הקטן שמפריד בינינו, כאילו רק כך אצליח להרגיע את ההרגשה הזו שמטלטלת אותי מבפנים.

לפני שאני מספיקה לחשוב או להסס, אני מרגישה את עצמי נמשכת אליו, כאילו משהו עמוק בתוכי פשוט יודע שזה מה שאני רוצה.
משהו במבט שלו, בדרך שבה הוא מתקרב עוד טיפה, ממיס את כל ההגנות שלי, משאיר אותי חשופה לחלוטין. הוא לא זז, מחכה, כאילו נותן לי את הבחירה, את האפשרות לסגת.