קמפיין כפול // הושלם

49

השעות חולפות מהר מדי כשאיאן כאן, לצידי.
אני לא מבינה איך הזמן עובד פתאום – כשהייתי לבד, כל דקה הרגישה כמו נצח, ועכשיו, עם איאן, נדמה שהזמן מאיץ, כאילו מישהו לוחץ על כפתור הרצה.

אנחנו צועדים יחד במסדרון בית החולים, ריח התה והקפה מהקפיטריה ממלא את האוויר. הוא מהול בריח החלש של חומרי הניקוי – תערובת מוזרה של חום וניכור שרק בתי חולים מצליחים לייצר.
המגף שלי משמיע קול קלוש על הרצפה המבריקה וקול צעדיו של איאן, האיטיים והמדודים, נשמע לצידי.

"אתה חייב ללכת לנוח," אני אומרת, כמעט מתחננת, ושולחת אליו מבט מהצד. "אחרי טיסה כל כך ארוכה ועוד כל הכנסים האלה... זה לא אנושי."

"אל תתחילי עכשיו עם ה'לא אנושי' הזה," הוא עונה, החיוך הקטן הזה שמשגע אותי מרחף על שפתיו. "הבטחתי לך שאני לא משאיר אותך פה לבד, ואני מתכוון לזה."

אני עוצרת ליד מכונת המים, מניחה את היד על הצד שלה ולוקחת נשימה עמוקה. "איאן, ברצינות, אני לא מסוגלת לראות אותך ככה. מותש. אני אהיה בסדר פה. אמא ישנה. תלך. תנוח. באמת."

"ומה איתך?" הוא עוצר גם, נשען עם יד אחת על הקיר, מביט בי במבט הזה שאני לא מצליחה להתמודד איתו – ירוק, רך, וחודר ישר דרך כל המגננות שלי. "מתי בדיוק את מתכוונת לנוח?"

"אני בסדר," אני משקרת, כי הוא לא צריך לדעת כמה לילות עברו עליי בלי שינה אמיתית. "אני לא עייפה כמו שאתה חושב."

"אז ככה זה עובד?" הוא עונה בקול ציני-משועשע, "אני אמור לישון, ואת ממשיכה לשבת פה כמו זומבי? יופי של דיל, ליזי."

אני גונחת בייאוש, משפילה מבט לרצפה. "איאן..."

הוא שולח יד, נוגע קלות בכתפי, כדי לעצור אותי מלהמשיך את המאבק הזה. "בסדר," הוא אומר, קולו פתאום יותר רך, יותר כן. "נעשה דיל. את הולכת הביתה לישון כמו שצריך, ואני אלך גם. שנינו ננוח ונחזור לכאן בבוקר. מה את אומרת?"

אני מרימה את המבט שלי אליו, מביטה בעיניו שמחכות לתשובה. "ואם אני לא רוצה ללכת?"

"אז גם אני לא הולך," הוא עונה מיד, כאילו זאת התשובה הכי טבעית בעולם. "אני אשב כאן איתך כל הלילה אם צריך."

אני נאנחת, החזה שלי מתמלא תסכול אבל גם תחושת הקלה שלא ציפיתי לה. "אתה בלתי אפשרי, אתה יודע את זה?"

"זה חלק מהקסם שלי," הוא עונה בחיוך קטן, מתרחק מהקיר ונעמד ישר מולי.

אני מגלגלת עיניים, אבל החיוך שלי בורח לפני שאני מספיקה לעצור אותו. "קסם? זה מה שאתה קורא לזה?"

"כן," הוא אומר, הביטחון שלו לא מעורער לשנייה. "וזה עובד, נכון?"

אני שוקלת לרגע אם להמשיך להתווכח או פשוט להיכנע, אבל כשהוא עומד שם, כל כך קרוב, כל כך עקשן, אני יודעת שאין לי סיכוי.