קמפיין כפול

46

אני פוסעת במסדרון הקר של בית החולים והלב שלי דוהר בקצב שלא מתאים לצעדים השקטים שלי.
הריח החריף של חומרי חיטוי, האורות הניאון הלבנים שמבליטים כל פרט, והקולות המרוחקים של מכשירים רפואיים יוצרים תחושה של עולם אחר, עולם שלא הייתי אמורה להיכנס אליו כל כך מהר.

אני עוצרת מול הדלת עם המספר 314. המספר שאמרו לי בטלפון. המספר שאני מקווה שטעו בו.
היד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה אל הידית, כאילו כל כובד העולם תלוי ברגע שבו אפתח את הדלת הזו.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מזכירה לעצמי להיות חזקה, אבל כשאני נכנסת, כל מה שעוטף אותי זה פחד ותחושת חוסר אונים.

אמא שוכבת על המיטה, מחוברת למכשירים, צינורות דקיקים משתלשלים ממנה כאילו היא הפכה לחלק מהמכונה.
עיניה עצומות, פניה רזות יותר ממה שזכרתי, כמעט שקועות, והשיער שלה – אותו שיער שתמיד היה אסוף בקפידה – מפוזר ברפיון על הכרית. היא נראית כל כך זרה, כל כך שונה מהאישה החזקה שתמיד הכרתי.

אני מתקרבת בצעדים קטנים, כאילו מפחדת להפריע לשקט. הידיים שלי אוחזות בתיק שלי, כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי במקום.
אני מתיישבת בזהירות על הכיסא שלצד המיטה, מרגישה איך הדמעות מתחילות לטפס לגרון שלי. אני בולעת אותן, נושמת עמוק, מזכירה לעצמי להיות חזקה.

"אמא," אני לוחשת בקול שקט, כמעט מפחדת. "זאת אני, אליזבת."

אין תגובה.

המכשירים סביבנו מצפצפים בקצב קבוע, מונוטוני, כאילו הם מספרים לי שהיא עדיין כאן, אבל לא איתי.
אני אוחזת בידה, ומרגישה כמה היא קרה ושברירית, כאילו כל מה שמחזיק אותה בעולם הזה תלוי באותם צינורות ומכשירים.

אני מסתכלת עליה מקרוב, מחפשת שבריר של הכרה, תנועה קטנה שתראה לי שהיא יודעת שאני כאן. אבל שום דבר. רק השקט, רק המכשירים.

"אני כאן, אמא," אני אומרת שוב, הפעם בקול חזק יותר, אבל הוא נשבר בסוף. הדמעות שזלגו כבר מזמן מתחילות לטשטש את הראייה שלי. "את שומעת אותי? זאת אני."

פתאום היא פותחת את עיניה, אבל המבט בהן ריק, כאילו היא לא באמת רואה אותי. "רות," היא לוחשת בקול חלש, כל כך חלש שאני בקושי שומעת. "רות, איפה את?"

אני קופאת. רות.
היא פעם נהגה להזכיר ולדבר על רות, החברה שלה מהילדות, זו שתמיד הייתה איתה ברגעים שהיא זקוקה לתמיכה.
היא לא יודעת שזאת אני. היא לא יודעת שאני כאן.

"אמא, זאת אני," אני מנסה שוב, דוחפת את המילים החנוקות החוצה. "זאת אליזבת. לא רות. אני כאן איתך."

היא מביטה בי שוב, והעיניים שלה מתמלאות בדמעות פתאום. אבל לא דמעות של הכרה. דמעות של פחד.

"אני לא יודעת מה קורה," היא לוחשת, הקול שלה רועד. "איפה אני? מה אני עושה פה?"

היא מתחילה לרעוד, ואני אוחזת בידה חזק יותר, כאילו זה מה שיעצור את הסערה שמתחוללת בתוכה. אבל בפנים אני מרגישה אבודה, קטנה, כאילו כל העולם הזה קורס סביבי.