קמפיין כפול

31

כשאני ואיאן פותחים את הדלת לחדר שלנו, אני מרגישה איך הבטן שלי מתכווצת בתסכול.
החדר מרווח ומעוצב בטוב טעם – הקירות בגוון חם של שנהב, השטיח רך ומפואר, וריח עדין של לוונדר מרחף באוויר.
הכול נראה מושלם, עד שאני מבחינה במיטה – אחת, גדולה ורחבה, אבל עדיין אחת.

איאן כמובן נכנס פנימה כאילו כל העניין טבעי לו לגמרי. הוא זורק את תיקו על כורסה קטנה לצד המיטה, מתמתח ומשחרר נשימה ארוכה, כאילו כל הסיפור הזה לא מזיז לו בכלל.

"טוב, זה לא כל כך נורא," הוא אומר בנונשלנטיות, מציץ בי עם חיוך קל בזווית הפה, מתגרה כאילו מנסה לראות עד כמה אני אשאר רגועה.

אני עומדת שם, בוהה בו, מנסה לא להיראות כועסת, אבל ברור לי שאני לא ממש מצליחה.
החדר אמנם יפהפה, עם ספת קטיפה קטנה מול טלוויזיה תלויה, ומדף ספרים קטן בפינה, אבל המיטה הזו... אני פשוט לא מצליחה להתעלם ממנה.

איאן תופס את המבט שלי ופולט צחוק קצר. "ליזי, אל תיראי כל כך מבועתת. אני אשן על הספה." הוא מצביע על הספה הקטנה, כאילו זה באמת מקום הגיוני לשינה למישהו בגובה שלו.

אני בוחנת את הספה ונושכת את שפתי, מנסה להסתיר חיוך קל. "אתה בטוח? אני בספק אם הגב שלך ישרוד עליה אפילו לילה אחד."

הוא צוחק ומושך בכתפיים, כאילו לא איכפת לו. "אל תדאגי, אני יכול להתמודד עם קצת אי נוחות." הוא נושם עמוק וארשת פניו הופכת לרצינית, ״רק בבקשה תורידי את המבט המזועזע הזה מהפנים שלך.״ הוא אומר ומצביע עליי.

וזה נכון. כולי מזועזעת.
המחשבה על ארבעה לילות משותפים עם איאן מבעיתה אותי, ואני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה המדויקת.
גם אם הוא ישן על הרצפה בקצה השני של החדר, הנוכחות שלו מורגשת, חזקה, בלתי נמנעת – וזה מטריד אותי.

הוא מתחיל לפרוק את המזוודה שלו בשקט, מבטו מרוכז בתכולתה, ושיערו עדיין מעט מבולגן מהטיסה, נותן לו מראה יותר קליל ממה שאני רגילה לראות עליו.

"אכנס להתקלח," הוא אומר, מביט בי. "אלא אם כן את רוצה להיכנס קודם?"

אני מנידה בראשי. "אחר כך," אני אומרת והוא מושך בכתפיו, נכנס למקלחת וסוגר את הדלת מאחוריו.

כשאני שומעת את זרם המים מתחיל לזרום, אני שולפת את הטלפון ושולחת הודעה לקתרין:

אני: לעזאזל, קתרין. תנחשי עם מי אני חולקת חדר! את והפה הגדול שלך...

קתרין: חה חה חה!

קתרין: הבייבידול האדום עלייך?

קתרין: את בטוח מסמיקה עכשיו, נכון? אני הייתי מסמיקה.

אני: בבקשה קתרין, אני חוזרת הביתה וחונקת אותך. לכי למצוא מחסה.

קתרין: אוהבת אותך, XOXO

אני מתגלגלת על המיטה, נאנחת ומגלגלת עיניים.
הבחורה הזאת רואה יותר מדי קומדיות רומנטיות.

איאן יוצא מהמקלחת מלאת האדים, שיערו הכהה מבולגן ורטוב לגמרי, גופו הרחב עטוף בטי שרט לבנה חלקה וטרנינג שחור.
משהו בי מודה על כך שהוא לא מרגיש בנוח לצאת רק עם מגבת.

אני אוספת את חפציי ונכנסת למקלחת, משאירה מאחוריי את איאן שיושב בנינוחות על הספה ומבטו שקוע בטלפון.

המקלחת ענקית ומרווחת, בעלת כמה ראשי זרם שמקיפים אותי מכל צד.
המים החמים נשפכים בעוצמה ואני מרגישה את הזרם החזק משחרר כל מתח שנצבר במהלך היום.
האדים ממלאים את החלל, מקיפים אותי בחמימות נעימה ומרגיעה. אני עוצמת עיניים, נותנת למים לשטוף ממני את כל התסכולים והדאגות.
זה היה יום ארוך, עם כל הטיסה, ההפתעות הלא צפויות, וההבנה המייאשת שנצטרך לחלוק חדר.
ובאופן מפתיע, דווקא כאן, תחת הזרם המרגיע, אני מרגישה שכל מה שהיה חשוב פתאום מתפוגג.

אני לובשת את הפיג'מה הארוכה שלי – אפורה, חלקה, אולי קצת משעממת, אבל כל כך נוחה שאני מתמכרת מיד לתחושה.

כשאני יוצאת מהמקלחת, החדר חשוך למחצה, רק מנורה קטנה ליד המיטה הגדולה דולקת ומפיצה אור רך.
איאן שוכב על הספה הקטנה, שקוע בטלפון שלו, האור מהמסך מרצד על פניו ומוסיף איזו רצינות עדינה למבטו.

אני מחליקה מתחת לשמיכה הקרה, המצעים רכים ונעימים כל כך שזה מרגיש כאילו אני שוקעת לתוך ענן.
הראש שלי פוגש את הכרית הרכה, והגוף שלי סוף-סוף מרפה, מתחיל לשכוח מהיום המתיש.

״ליזי," הוא לפתע לוחש בקול רך, כמעט מהורהר.

"כן, איאן?" אני עונה, מחזירה לו לחישה בשקט, מנסה לא לשבור את השלווה העדינה שהשתררה בחדר.

"מחר נצא לארוחת בוקר עם דן וקרלי מנקסה," הוא אומר. "הם מלווים אותנו," מוסיף, כאילו חשוב לו שאדע כל פרט קטן.

"אוקיי," אני משיבה בשקט, עוצרת את עצמי מלהגיד משהו נוסף.

השקט שוב מתפרש בינינו, ואני מרגישה את החשיכה בחדר מתמלאת בהרהורים שקטים.

"איאן?" אני קוראת בקול שקט.

"כן, ליזי?" קולו שוב נעים, כמעט עוטף.

"זה הכל?" אני שואלת, תוהה אם יש לו עוד משהו לומר.

אני שומעת צחקוק קטן, את הצליל המרגיע שלו, "כן. מחר בתשע בבוקר.״

החדר שוב שוקע לשקט, וכל מה שאני שומעת זה את הנשימות השקטות של שנינו.
אני מתהפכת קלות, מביטה בתקרה, נותנת למחשבות לרוץ.
נדמה לי שאני מרגישה אותו מתבונן בי לרגע, אבל אולי זה רק הדמיון שלי.

עוד כמה רגעים עוברים, ואני סוף-סוף עוצמת עיניים, מרפה קצת. "לילה טוב, איאן," אני ממלמלת בשקט כמעט לעצמי, לא באמת מצפה לתשובה.

אבל אני שומעת אותו ממלמל בחזרה, "לילה טוב, ליזי."

ואז, השקט שב על כנו, וכשאני מתחילה להיסחף לשינה, אני מוצאת את עצמי מרגישה קצת יותר נינוחה.