קמפיין כפול

42

קרלי ודן לא הפסיכו לשבח אותנו ברבע שעה אחרי שירדנו מהבמה. עברנו סבב ארוך ומייגע של שאלות, מראיינים, לחיצות ידיים וחיוכים מזויפים.

אני מביט בליזי, והיא נראית... מסוחררת.
כל המתח והעייפות של השעות האחרונות, כל ההכנות, מתפרקים בה עכשיו, וההקלה שלה כמעט מוחשית.
אבל אני יכול לראות שהיא מותשת, על סף קריסה מרוב לחץ ועייפות.
זה קשה לפספס את הדרך שבה הכתפיים שלה מתחילות לצנוח, כאילו המשקל שהיא נשאה כל כך הרבה זמן מתחיל סוף-סוף להשפיע.

"את צריכה קצת אוויר," אני אומר לה בעדינות, מנסה להוציא אותה מהאווירה ההומה של האולם.

היא מהנהנת, נראית אסירת תודה שאני מציע את זה.
אנחנו יוצאים יחד מהאולם המהודר.
האוויר הקריר עוטף אותנו, והניגוד בין ההמולה התוססת של האולם לבין השקט שבחוץ כמעט ממסטל. אני מביט בליזי. השיער החום הבהיר שלה מתנופף מעט ברוח, והפנים שלה, שסוף-סוף משתחררות מההבעה המקצועית והמתוחה, נראות עייפות כל כך. היא סוגרת את עיניה לרגע, נושמת עמוק, כאילו מנסה להחזיר לעצמה את השקט הפנימי שאבד לה.

"את היית מדהימה שם," אני אומר, מנסה להעניק לה את כל הכנות שאני יכול, כי היא באמת הייתה מדהימה. היא שלטה במצגת כאילו נולדה להנהיג, אפילו על הבמה הגדולה הזו, אפילו כשהיא נראתה כל כך קטנה מול הקהל.

היא מסיטה את המבט, ואני יכול לראות שהיא נבוכה, אבל גם מרוצה. "לא הרגשתי ככה," היא מודה, לוקחת עוד נשימה עמוקה. "אבל... זה עבר, נכון?"

"כן," אני אומר בשקט, מתקרב עוד קצת, אבל משאיר מרחק קטן בינינו, מנסה לא לפרוץ את הגבולות.

השתיקה בינינו טעונה, כאילו יש מילים שלא נאמרו, רגשות שלא הובעו. האוויר הקריר עוטף אותנו, מפכח מעט אבל גם מחדד את המודעות שלי אליה.

אני לא יכול להפסיק להסתכל עליה.

ליזי מביטה בי, העיניים שלה נראות כאילו הן מכילות משהו שלא נאמר, כאב שמסתתר מאחורי הריסים הארוכים שלה. היא שותקת לרגע, ואז אומרת בקול שקט, כמעט נבוך, "זה מוזר לי... שאתה כזה נחמד. אומר דברים כל כך... נעימים. אני לא באמת יודעת איך להגיב לזה."

אני עוצר לרגע, נותן למילים שלה לשקוע.
כל המגננות שלה, כל הקירות שהיא בנתה סביבה, עדיין שם, אבל אולי יש בהן סדק קטן עכשיו.

"את רוצה שאפסיק?" אני שואל, מנסה להישמע רגוע, אבל בפנים אני סוער. אני רוצה לדעת אם מה שאני עושה מרגיש נכון לה או אם זה מכביד עליה עוד יותר.

היא מושכת בכתפיה, מביטה לרחוב שלפנינו בעיניים ריקות מעט, כאילו מחפשת משהו באוויר הקריר, משהו שיעזור לה להבין את עצמה. "אני לא יודעת, איאן," היא לוחשת, קולה מרוחק, כאילו היא מדברת לא רק אליי, אלא גם לעצמה.

הדרך שבה היא אומרת את זה גורמת לי להרגיש כאילו היא נאבקת במשהו פנימי, משהו עמוק יותר מכל מה שאמרנו או עשינו עד עכשיו.
אני לא אומר כלום, רק נשאר לידה, נותן לה את השקט שהיא צריכה כדי למצוא את המילים, כדי למצוא את עצמה.