קמפיין כפול

47

הטלפון שלי רוטט קלות על השולחן, מפסיק את השקט המעיק שממלא את החדר החיוור. אני שולחת יד במהירות, כאילו האור הקטן של המסך הוא הדבר היחיד שמחבר אותי לעולם שמחוץ לקירות האלה.

הודעה מאיאן:
"איך את מחזיקה מעמד?"

אני מציצה בשעה - אחת בלילה במילאנו.
כמובן שהוא לא ישן. זה כל כך אופייני לו.
אצלנו השעה רק שבע בערב, אבל אני מרגישה כאילו השעון הפסיק לעבוד כבר מזמן. אני ערה יותר ממה שאני ישנה ביומיים האחרונים, ולא בגלל קפאין

אני בוהה במסך כמה שניות, האצבעות שלי קפואות מעל המקלדת. איך אני עונה על שאלה כזו? אני לא בטוחה אם אני מחזיקה מעמד בכלל.

אני כותבת ומוחקת כמה פעמים לפני שאני שולחת לבסוף:
"זה קשה. היא לא משתפרת."

הטלפון רוטט שוב כמעט מיד. "אני מצטער לשמוע. את צריכה משהו?"

אני קוראת את ההודעה שלו שוב ושוב, המילים שלו כאילו מחבקות אותי דרך המסך.
אני נשענת לאחור בכיסא, שולפת נשימה עמוקה.

"אני לא יודעת מה אני צריכה. רק להיות כאן." אני עונה בסוף, ואז מוסיפה: "איך הולך בכנסים?"

שקט לכמה רגעים, ואז הודעה חדשה נכנסת: "זה לא אותו דבר בלעדייך."

אני עוצרת לרגע. ההודעה הפשוטה הזו ממלאת אותי ברגש שאני לא יודעת איך להסביר. היא מרגישה אמיתית מדי, קרובה מדי.

"אתה מסתדר?" אני שואלת, מקווה להפנות את השיחה בחזרה אליו, לשמור את הפוקוס רחוק ממני.

"ברור. אולי זה לא אותו דבר בלעדייך אבל את באמת חושבת שאני לא יכול לנהל כנס גם לבד?"

אני צוחקת בשקט, מרימה יד לכסות את פי כדי לא להעיר את אמא, שממשיכה לישון בשקט על המיטה.
הרוטציה הזו בין לילות לבקרים, בין הודעות קטנות ממנו לבין המציאות הגדולה והכבדה סביבי, היא הדבר היחיד שמחזיק אותי.

"אתה בטח משגע את כולם שם," אני מקלידה במהירות, דמיון קלוש של חיוך מופיע על הפנים שלי.
אני יכולה לדמיין אותו בדיוק – משתרע בכיסא שלו באולם הכנסים, מחייך לעצמו את החיוך הזה שהוא יודע שאני לא יכולה לעמוד בפניו.

התשובה שלו מגיעה כמעט מיד.
"משתדל," הוא כותב, "אבל זו לא אותה רמה של כיף בלעדייך שגורמת לי לשבור את הראש כל הזמן."

אני נושכת את השפה התחתונה, מגלה כמה השיחה איתו היא אור קטן בתוך החושך הזה. "ממש מצטערת שאני לא שם כדי להקשות עליך," אני כותבת, הגלגול עיניים בלתי נמנע מול המסך.

"תשמרי את ההתנצלויות שלך," הוא עונה, "אני חושב שהצחקת אותי יותר מכל מי שבחדר הזה מאז שעזבת."

אני מרימה גבה, מחייכת לעצמי. "אני כל כך מצחיקה?"

"יותר משאת יודעת," הוא עונה, ואני מרגישה איך הלב שלי מתהפך קצת, כאילו כל מילה שלו חודרת עמוק יותר ממה שהייתי מוכנה.