קמפיין כפול

45

שדה התעופה במילאנו רוחש חיים, מלא באנשים ממהרים, קולות של הכרזות על טיסות, והמולת מזוודות שנגררות על רצפת השיש המבהיקה.
האורות הבוהקים של הטרמינל מטילים צללים רכים על הקירות הזכוכית, והתחושה באוויר היא של תזוזה מתמדת, של התחלות וסופים.

אני הולכת לצידו של איאן , המזוודה שלי נגררת מאחורינו, והרחובות של מילאנו זוהרים באור רך של אחר הצהריים. יש משהו כמעט בלתי נסבל בשקט בינינו, מין מתח כבד שממלא את האוויר, אבל אנחנו לא אומרים כלום.
כל אחד מאיתנו מתמקד בצעדים שלו, כאילו כל צעד מקרב אותנו לרגע שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה.

העיניים שלי נמשכות אליו שוב ושוב, גם אם אני מנסה שלא להביט. הוא גבוה, הכתפיים שלו זקופות אבל נראות קצת יותר מתוחות מהרגיל. כל תו בפניו כאילו נחרט בסבלנות, בניסיון לשמור על שלווה שהוא מתאמץ להקרין. אני רואה איך קו הלסת שלו נוקשה, והעיניים הירוקות שלו, בדרך כלל מלאות בביטחון ובשמץ שובבות, נראות עצובות ושקטות פתאום.

"זה... לא איך שדמיינתי שהטיול הזה ייגמר," אני אומרת, נשמעת כמעט כמו התנצלות.

הוא עונה לי רק במבט, כזה שמכאיב יותר מכל מילה שהוא יכול היה לומר. אני מחזיקה את התיק שלי חזק יותר, כאילו זה יכול לעזור לי להחזיק את עצמי ביחד.

"הצ'ק-אין שלך נפתח," הוא מזכיר לי, מסמן לעבר דלפקי הצ'ק-אין שממשיכים להתרוקן ולהתמלא בקצב אחיד.

"אני באמת מצטערת," אני אומרת שוב, קולי כמעט לוחש, ומבטי נודד לרצפה. "על הכל. על זה שאתה צריך להישאר ולהתמודד עם כל הכנסים האלה לבד."

הוא שואף עמוק, ואז מחייך חיוך קטן, מאולץ. "את לא צריכה להתנצל, ליזי," הוא אומר, והקול שלו רך כל כך שזה כמעט שובר אותי. "המשפחה שלך חשובה יותר."

אני עוצרת, מסתכלת על פניו כדי לראות אם הוא כועס או פגוע, אבל כל מה שאני רואה זה המבט החם והמרוכז שלו, כאילו הוא מנסה לשמור עלי גם כשאני רחוקה.

הוא נושך את שפתו התחתונה, נושם עמוק, ואז נוגע קלות בכתף שלי, נוגע ולא משתהה, כאילו יודע שהמגע הזה עלול להקשות עליי יותר. "תעדכני אותי, כן?"

"כן," אני מבטיחה, עיניי מוצאות את שלו.

אנחנו עומדים שם עוד רגע, שקט בינינו, כאילו אנחנו יודעים שהמילים נגמרו ושכל מה שנותר הוא להיפרד.
אני פוסעת לאחור, מרגישה איך המרחק בינינו מתחיל להיפער כמו תהום.

"אני מחכה לשמוע ממך," הוא אומר, והחיוך שהוא מנסה להעלות לא מגיע לעיניו.

אני מהנהנת, לוקחת עוד צעד לאחור, ואז מסתובבת והולכת לעבר דלפקי הצ'ק-אין.
אני לא מעזה להסתכל לאחור, אבל אני מרגישה את מבטו ננעץ בגבי, כמו כבל בלתי נראה שמחזיק אותי, גם כשאני מתרחקת ממנו.

הבחורה בדלפק הצ'ק-אין מברכת אותי בחיוך מנומס, אבל אני בקושי מצליחה להחזיר לה חיוך.
אני מוסרת לה את הדרכון שלי בידיים רועדות, והלב שלי לא מפסיק להלום, לא מהעייפות או מהטיסה הקרבה, אלא מההרגשה שהשארתי מאחור משהו שעדיין לא הושלם.

היא מדברת אליי, שואלת אם יש לי מזוודות או אם אני מעדיפה מקום ליד החלון, ואני עונה לה באופן אוטומטי, בלי לחשוב.
הכול הופך למטושטש, כמו סרט שמריצים מהר מדי. כשאני מסיימת ומקבלת את כרטיס העלייה למטוס, אני מסתובבת שוב ומרגישה את החור הזה בבטן, את הריקנות שאיאן השאיר.

___

העייפות מתישה אותי כשאני יורדת מהמטוס בשדה התעופה בארה"ב.
אחרי שעות של טיסה ארוכה ממילאנו, הגוף שלי כבד, הראש עמוס, והלב... הלב עדיין מהדהד מהפרידה ההיא עם איאן.
אני אוספת את התיקים שלי, נגררת קדימה עם זרם האנשים ומנסה להיאחז בשגרה המוכרת של חזרה הביתה.

שדה התעופה מוכר לי כל כך, אבל היום הוא מרגיש זר, כאילו אני מסתכלת עליו מבעד לערפל של רגשות מטושטשים.
הכריזה קוראת לנוסעים, ילדים מתרוצצים בין מזוודות, ואנשים ממהרים לכל כיוון. הכל כל כך רגיל, אבל כל צעד שלי מרגיש כמו משקולת.

כשאני יוצאת לאולם קבלת הפנים, הרוח הקרירה מקבלת את פניי, משב קטן של מציאות שמחזיר אותי הביתה באמת.
אני נושמת עמוק, מנסה לשאוב קצת כוח, קצת יציבות, ומביטה מסביב כדי למצוא את הפנים המוכרות שחיכיתי לראות.

אני סוף-סוף מבחינה בקתרין שעומדת בצד האולם, עיניה סוקרות את ההמון ומחפשות אותי. כשהיא רואה אותי, פניה מתרככות עם חיוך גדול ומוכר שמאיר לי את הלב. השיער המתולתל שלה אסוף ברישול, והיא מנפנפת לעברי בהתלהבות כשהיא מבחינה בי.
אני מרגישה איך הלב שלי מתרכך לרגע, והמשקל של השעות האחרונות נרפה מעט, כמו אוויר שמשתחרר מבלון.

"אליזבת!" היא קוראת וממהרת לחבק אותי חזק.

אני נאחזת בה, מרגישה את החום שלה, את הביטחון שבנוכחות שלה, וכל כך אסירת תודה שהיא כאן.

"ברוכה הבאה הביתה," היא לוחשת בחיוך, ואני מוצאת את עצמי נאבקת בדמעות שהתחלתי להחזיק בתוכי עוד במילאנו.

"תודה שבאת," אני אומרת, הקול שלי עדיין רועד.

קתרין בוחנת אותי במבט מבין, עיניה הבהירות מתרככות כשהיא רואה כמה אני עייפה וכמה עבר עליי.

"זה היה מובן מאליו," היא אומרת בחיוך מרגיע. "איך הייתה הטיסה?"

אני מושכת בכתפיי בעייפות. "ארוכה מדי," אני אומרת, מחייכת חיוך עייף. "אבל אני פה עכשיו."

היא ממהרת לקחת את אחד התיקים שלי, לא נותנת לי אפילו להתווכח, ומובילה אותי לכיוון היציאה.

"קדימה, בואי נלך הביתה." היא אומרת בחיוך, ובלבי נרקמת לה הכרת תודה על כך שהיא כאן, עושה כל שביכולתה כדי להקל עליי.

אני הולכת אחריה, מרגישה איך כל רגע שאני מתרחקת משדה התעופה מרחיק אותי גם מהזיכרונות הכואבים של מילאנו ושל איאן. אבל, עמוק בפנים, אני יודעת שזה לא באמת עובד.