הכעס התחיל לבעבע בי עוד מהפגישה.
מאז שאיאן פתח את הפה שלו וביטל את הרעיונות שלי, לא הצלחתי להירגע. אפילו אחרי שחזרתי למשרד שלי, המילים שלו המשיכו להדהד בראשי, חורכות כל פינה. הלב שלי פעם חזק, תחושת העלבון והזעם מתגברת עם כל שנייה שחלפה.
'איך הוא מעז?' הרהרתי לעצמי בזמן שצעדתי הלוך ושוב במשרד, מרגישה איך הכעס רק מתחזק. 'למי הוא חושב שהוא מדבר ככה? לבטל אותי מול הבוס שלי, כאילו שאני לא שווה כלום.'
כל מחשבה רק הוסיפה עוד שמן למדורה, ולא יכולתי לשאת את זה יותר.
משהו בי נשבר, והחלטתי שאין סיכוי שאני נשארת במצב הזה בלי לעשות משהו.
אני חייבת להעמיד אותו במקומו. עם תחושת נחישות שהתמלאה בי, יצאתי בסערה מהמשרד שלי, צועדת במהירות לעבר משרדו של איאן בקצה הקומה.
הצעדים שלי היו נוקשים, הכעס והתסכול זורמים בי כמו זרם חשמלי.
כל תנועה הרגישה לי טעונה, כאילו הגוף שלי מלא באנרגיה של זעם גובר. 'אני אראה לו,' חזרתי לעצמי בראש, 'הוא לא יבטל אותי ככה שוב.'
כשהגעתי למשרד שלו, כבר לא חשבתי.
לא עצרתי, לא דפקתי. פשוט פתחתי את הדלת בפראות, כמו סערה שמתפרצת פנימה.
הדלת נפתחה בטריקה, ואיאן קפץ לרגע, עיניו נפתחו בהפתעה קלה, אך כמעט מיד הוא חזר למבט הרגוע שלו, כאילו לא קרה כלום.
"מה לעזאזל זה היה?!" התפרצתי, מרגישה את כל הכעס פורץ החוצה, כמו הר געש. "מה נראה לך שאתה עושה?"
איאן, כהרגלו, הרים את ידיו בתנועה איטית, כאילו הוא מנסה להרגיע אותי.
"ליזי-" הוא התחיל, אבל אני מיד קטעת אותו, לא נותנת לו לסיים.
"אל תקטע אותי!" צעקתי, מצביע עליו בתנועה מאיימת.
הוא ניסה שוב, קולו שקט יותר הפעם. "אבל ליזי-"
"תקשיב לי טוב," אמרתי, מרגישה את המתח זורם בגופי, החיוך המתוח שלי מלא בכעס בלתי נשלט.
טורקת את הדלת מאחוריי, "אם אתה חושב שיש לך את הזכות-"
בדיוק אז נשמע צליל רך, כמו מנעול ננעל, ועצרתי לרגע.
הסתובבתי לאט לעבר הדלת, מביטה בה בתדהמה.
"מה זה היה?" שאלתי, מביטה במנעול כאילו זו הפעם הראשונה שראיתי אותו.
"אל תטרקי את הדלת, ליזי," איאן אמר, קולו רגוע אבל קצת עייף, נשען לאחור בכיסאו באנחת יאוש. "היא ננעלת כשסוגרים אותה בכוח."
"מה?" העיניים שלי נפתחו לרווחה.
"הדלת ננעלת אוטומטית כשסוגרים אותה בכוח," הוא חזר שוב באותו טון רגוע, כאילו זה פרט מובן מאליו.
עמדתי שם, מביטה בדלת הנעולה, מרגישה איך הכעס שלי מתערבב עם מבוכה נוראית.
איך זה קרה בכלל?
"אתה צוחק עליי," מלמלתי, מסתובבת חזרה אליו.
והוא? הוא יושב שם בכיסא שלו, כל כך רגוע, מביט בי כאילו כל הדרמה הזו לא נגעה בו בכלל.
YOU ARE READING
קמפיין כפול
عاطفيةתמיד ידעתי שאני לא סובלת את איאן. מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, עם אותו חיוך שחצני והביטחון המופרז שלו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. זה לא היה קשור לזה שהוא מושך - אני לא טיפשה, ברור ששמתי לב. כל מי שעוברת לידו לא יכולה להתעלם מהעיניים הירוקות שמציצות...
