קמפיין כפול

28

אני שוכבת על המיטה, מנסה לשחרר קצת את הלחץ מהטיסה הקרבה, בעוד כל הבגדים שזרקתי החוצה מהארון מפוזרים על הכיסאות, על השידה, ואפילו על הרצפה.
המזוודה שלי פרוסה ריקה לרגליי, כאילו לועגת על חוסר ההחלטיות שלי - ואולי בצדק.

קתרין נמצאת איתי בטלפון, חברה אמיתית כזו, שלא אכפת לה להישאר ערה באמצע הלילה כדי לעזור לי לארוז.
היא כבר מכירה את התסביכים שלי ויודעת שבחיים לא הייתי מסתדרת בלי הייעוץ שלה.

"נו, לקחת מעיל?" היא שואלת בקול חצי מנומנם.

"מה פתאום," אני ממלמלת, מביטה בשני המעילים התלויים להם בפינה. "אמור להיות שם חם."

"צודקת," היא אומרת בקור רוח. "אז מה עם השמלה הלבנה עם הפרחים? זו שלבשת ביום ההולדת שלי בפארק? אני בטוחה שתהיי מהממת איתה שם."

אני מתמוגגת מהרעיון, כאילו היא דמיינה לי את הלוק המושלם על המסך בראש שלי. "איך את מכירה אותי," אני מחייכת ומכניסה את השמלה למזוודה.
התחושה הזו שאני סוף סוף מתקדמת גורמת לי לחייך לעצמי בסיפוק.

"יופי," אני ממלמלת בציניות, "עכשיו נשאר לי לארוז עוד... ארבעה ימים שלמים של בגדים." קתרין מצחקקת בקול מעבר לקו.

ואז היא זורקת פצצה, "את חושבת שתישני איתו באותו חדר?" היא נשמעת כמו ילד קטן שמארגן את ההורים הגרושים שלו להיפגש שוב.

השאלה שלה תופסת אותי לא מוכנה וכנגד הגיון בריא- הלחיים שלי מתחילות להאדים.
אני שולפת כרית מהקצה השני של המיטה, מכסה איתה את הפנים. "ממש לא, קתרין! באמת!" אני עונה, מנסה לדחוף מראשה את המחשבה המטורפת הזאת.

היא מצחקקת, לא מרפה. "אז אולי תיקחי את הבייבידול האדום שלך... את יודעת, למקרה שהעניינים יתגלגלו?" אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלה, מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא מחייכת חיוך שובב מאחורי הקו.

"אלוהים ישמור אותך, קתרין!" אני גוערת בה, אך לא מצליחה שלא לצחוק בעצמי, מגלגלת עיניים.
אני תופסת את הכרית בחוזקה ומשיבה לה מבט זועם מטפורי דרך הטלפון.

היא נאנחת. "מה עם האוברול ג'ינס שלך? זה עם הכתפיות?"

אני עוצרת רגע, לוקחת נשימה עמוקה ומעבירה את המחשבה בראשי. "כן... האמת שזו אחלה בחירה," אני ממלמלת, מדמיינת את עצמי בנחיתה וביום הראשון, מרגישה שזו בדיוק הבחירה הנכונה.

אחרי שעה וחצי, כל הבלאגן מאורגן בתוך המזוודה. בגדים פורמליים לכנס: חצאיות משובצות, חולצות משי, מכנסיים שחורים ובלייזרים, לצד בגדי יום קלילים כמו שמלות קיץ וג'ינסים רחבים ונוחים.
השעה כבר כמעט רבע לשש בבוקר, עוד שנייה הזמן שלי לרוץ לשדה.

____

השעה כמעט רבע לשבע בבוקר כשהמונית עוצרת בכניסה לשדה התעופה.
הרחבה גדולה ורחבה, ושקטה יותר משציפיתי.
אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את התחושה הזאת, כאילו הלב שלי מסתובב לי בחזה - אולי זה בגלל שאני עומדת לטוס בפעם הראשונה ואולי זה בכלל העובדה שאיאן יחכה לי איפשהו כאן, בין כל האנשים האלה.